גאנדרווה וודה

גאנדארווה וודה – המוזיקה השמימית של הודו

ריח מתוק מקדם אותי בכניסה לאולם הקונצרטים בדלהי. אני מתבונן מסביב ומבחין בקטורת דלוקה משני צידי הבמה ובשרשרות פרחים גדולות תלויות מעליה.

הערב מתקיים קונצרט של נגן הסיטאר דבו צ'אודרי אחד הנגנים הוותיקים והידועים במוזיקה הקלאסית של צפון הודו.

מעל הבמה תלויה תמונה של מאהסאראסווטי, האם האלוהית שאחראית לדיבור, לידע ולכל תחומי האמנות. היא לבושה סארי לבן שמסמל "סאטווה" (טוהר), בידה וינה (כלי מייתר מסורתי מדרום הודו) ואני נזכר שקראתי היכן שהוא שצוואר הווינה מסמל את חוט השדרה ואת שבע הצ'אקרות המתעוררות לחיים בהאזנה לצליליה.

הקונצרט עומד להתחיל, צ'אדורי כבר מכוון את מיתרי הסיטאר אולם נראה שנגן הטבלה שאמור ללוות אותו בקונצרט עדיין לא הגיע, "כנראה שקרה משהו דחוף אצלו בבית", אומר גבר מבוגר היושב לידי, "אחרת הוא לא היה מעז לאחר, אבל אין מה לדאוג", הוא מוסיף בידענות "בקהל כאן יש מספיק נגנים שיכולים להחליף אותו. כדי לנגן ביחד מספיק לדעת את סולם הראגה ואת הטאלה (מקצב) המתאימה. הראגה בנויה מיסודות מעגליים קבועים ולכן הם יכולים לנגן ביחד ללא חזרות מוקדמות. " ואכן בחור צעיר עולה לבמה מרים את ידיו בנאמאסטה (תנועת הברכה המסורתית) לצ'אדורי ולתמונה של סאראסווטי ומתחיל לכוון את הטבלה.

על הבמה מאחורי צ'אודרי יושבת בחורה צעירה, שערה הארוך קלוע בצמה ובידה היא אוחזת טאמבורה, כלי פריטה ארוך בעל ארבעה מיתרים. לטאמבורה צליל שקט וארוך המהווה את המרכז הטונאלי של הסולם המוזיקאלי והוא הבסיס או היסוד שממנו צצים כל שאר הסולמות המוזיקאליים. צליל זה נקרא "סא" והוא אמור לחזק את השקט שמבוטא במוזיקה ולספק את האחדות לכל הריבוי והגיוון הצלילי בראגה. את ה"סא" ממשיכים לנגן במשך כל הקונצרט כרקע לכל הצלילים האחרים ומקומו אינו נפקד גם בעת החזרות והאימונים המוזיקאליים.

צ'אודרי מתחיל את הקונצרט במלקונוס, ראגת ערב שאמורה להחיות אהבה אוניברסאלית. הוא פותח באלאפ ארוך- נגינת סולו שמציגה את הראגה תוך שימוש באלתורים מורכבים. אלאפ פרושו "הפקת נקטר" או אננדה (אושר עליון) ומטרתו ליצור במאזין גלי אושר. החלק הזה של הראגה קשה ביותר לביצוע וכאן אמור הנגן להפגין את הוירטואוזיות האמיתית שלו. צ'אודרי מתחיל את האלאפ באיטיות רבה ומפיק מהסיטאר משפטים מוזיקאליים ארוכים ומעודנים. אני עוצם את עיני ומרגיש כיצד הצלילים הרגועים מושכים את תשומת ליבי פנימה ויוצרים שקט ורגיעה בדומה לחוויה של מדיטציה עמוקה. כעבור כעשר דקות מתחיל צ'אודרי בחלק שני, מהיר וקצבי יותר של האלאפ ואני חש כיצד השקט העמוק שנוצר בתחילה מתחיל לנוע בצורה דינאמית יותר. עוד רבע שעה חולפת ונגן הטבלה מצטרף לצ'אודרי, הראגה צוברת מהירות ועוצמה רבה. הנגנים מנגנים בתאום מופלא וממש קשה לנחש שזו להם הפעם הראשונה שהם מנגנים ביחד.

התנסות באננדה

המוזיקה ההודית הקלאסית נקראת גאנדהארווה וודה ושורשיה נעוצים במזמורים וודיים עתיקים שזוהו על ידי רישים (רואים) הודים במצב עמוק של מדיטציה.

על פי הטכסטים הקלאסיים של הגאנדהארווה וודה מוזיקה זאת מגלמת רטטים של חוקי הטבע הבאים לידי ביטוי בשעות השונות של היום. האזנה למוזיקה זאת אמורה להסב את תשומת הלב של המאזין פנימה כדי לחוות מצב של אי מוגבלות פנימית. הרישים טענו שהמוזיקה יכולה לזרז כך את ההתפתחות הרוחנית. רעיון זה מתואר יפה בויג'ניאנה בייארווה, טכסט ממסורת היוגה של קשמיר, שדן באמצעים השונים להתנסות בתודעה אחדותית (סמאדהי) .

"אם אדם מקשיב במלא תשומת הלב לצלילים ארוכים המופקים מכלי מיתר ומכלים מוזיקאליים אחרים הוא ישתקע לבסוף בחלל הבלתי מוגבל של התודעה".

באותו טכסט נכתב שהתנסות באי מוגבלות פנימית הנובעת מהאזנה למוזיקה מתאפיינת באננדה, באושר עליון: "מוזיקה והנאות (אסתטיות) אחרות מאפשרות התנסות באושר עליון, מודעותו של יוגי החווה זאת מתרחבת והוא מתאחד עם אושר עליון זה".

בסאנגיטה ראטנאקארה, טכסט קלאסי של מוזיקת הגאנדהארווה וודה נאמר שלמוזיקה יש תפקיד משמעותי בהתפתחות הרוחנית של האדם . " מטרת המוזיקה ליצור הנאה אצל המאזין ולאפשר לו לזכות בחופש ממגבלות הקיום.." . ההנאה נוצרת כשאנו מסוגלים לחוש בצורה אוניברסאלית את הרגש שמובע במוזיקה. התנסות זאת יוצרת הרגשת התפעלות שנקראת בסאנסקרית "סמואה" והערך המלא של החוויה היא ההתנסות באננדה, באושר עליון.הרישים טענו שההתנסות באננדה מסייעת לאדם לפתח מצבי תודעה גבוהים ולהגשים כך את כל מטרות הקיום האנושי. "מי אכן יכול לתאר את פאר המנגינה, היא מספקת את הדרך להגשמת ארבעת הערכים העיקריים של בני האנוש: דהרמה (פעילות המתבצעת בהתאם לחוקי הטבע), ארטה (עושר), קאמה (הנאה), ומוקשה (שחרור או הארה)."

מוזיקה לפי שעות היום

בטבע קיימות איכויות שונות של אנרגיה בשעות שונות של היום. בזריחה כשהחשיכה מתפוגגת ניתן לחוש באוויר טריות ורעננות שמתבטאות בתדרים מסוימים שקיימים באטמוספרה. השינויים בתדרים בולטים שוב בצהרים כשהשמש נמצאת במרכז הרקיע ושוב לעת ערב ובחצות הלילה. הרישים הוודיים טענו שהשינויים בטבע הינם מעגליים ונצחיים. הם תיארו צלילים או תדרים ספציפיים של חוקי טבע שקשורים לשעות שונות של היום ונתנו להם ביטוי במבנים מוזיקאליים שנקראים ראגות.

במוזיקת הגאנדהארווה וודה היממה מתחלקת ל- 8 יחידות זמן של 3 שעות כל אחת וכל הסולמות המוזיקאליים וכלי הנגינה מכוונים בצורה שונה בהתאם לשעות אלו.

שעות הבוקר המוקדמות לפני הזריחה (7:00-4:00) מתאימות למדיטציה ולפעילות רוחנית, לכן ראגות המקודשות לשעות אלו מביעות בדרך כלל דבקות ורוחניות עמוקה. כשהשמש זורחת ומתחילה להאיר את השמים (10:00-7:00) הראגות נעשות פחות מופנמות ומבטאות יותר פעילות. בשעות הבוקר המאוחרות ובשעות הצהרים המוקדמות, כשהשמים מוארים לגמרי חל שינוי ניכר במצב הרוח ממצב פנימי שקט לפעילות חיצונית. הראגות בשעות אלו (13:00-10:00 ו16:00-13:00 ) מביעות בדרך כלל יציבות, ביטחון עצמי ורכות. ראגות הערב המוקדמות (19:00-16:00) מבטאות מתח מסוים שעומד להסתיים. ראגות אלו בדומה לראגות המנוגנות לפני הזריחה, מבטאות מצב רוח מופנם מכיוון ששעת בין הערבים מתאימה גם היא למדיטציה. כשהלילה יורד (22:00-19:00) מושמעות ראגות של רגיעה ושלווה, ואילו ראגות הלילה המאוחרות (1:00-22:00 ו 4:00-1:00) מלאות קסם, מסתוריות ומצב רוח רומנטי.

חשיבות נגינת הראגה בהתאם לשעות היום מודגמת בסיפור ידוע על מיאן טאנסאן שהיה נגן החצר של הקיסר אקבאר הגדול במאה ה16, יום אחד ציווה עליו הקיסר לשיר ראגת לילה באמצע היום, ומשהחל טאנסאן לזמר התכסה כל ההרמון באפלה עמוקה. אותו טאנסאן היה ידוע כמי שמסוגל להעלות להבות אש באמצעות שירה של ראגה מסוימת – ראגה דיפאק.

בנוסף לראגות המוקדשות לשעות השונות של היום יש ראגות שמותאמות לעונות השנה או לאירועים מיוחדים (כמו ירח מלא,חגיגות וודיות וכו').

כל ראגה מביעה רגש מסוים שנקרא "ראזה" והרגשות השונים תלויים בשעות היום. כך לדוגמה ראגה בייארווי (ראגת בוקר מוקדמת) מביעה רכות ודבקות והיא מתאימה לתרגול הרוחני המומלץ לשעות אלו, ואילו ראגת מלקונוס (ראגת לילה מאוחרת) מביעה אהבה.

כשאנו שומעים את הראגה בזמן הספציפי המיועד לה אנו יכולים להעריך את יופיה בשלמות והיא מצידה יוצרת אז בתוכנו את ההרגשה המתאימה.

עיקרון השימוש במוזיקה בהתאם לפרקי זמן קבועים קיים גם בתרבות המערבית. במסורת הנוצרית ידוע שמזמורים גרגוריאניים הותאמו לזמנים ספציפיים ולאירועים מיוחדים. כך לדוגמה מזמורים שנכתבו לתפילת ערבית לא הושמעו בבוקר ומזמורים שהותאמו לחגים נוצריים הושמעו במשך השנה אך רק בימים שלהם נועדו.

בדורות האחרונים מוזיקאים רבים בהודו לא הקפידו על נגינת הראגות בהתאם לשעות היום. הדגש עבר לנגינת אלתורים ארוכים שנועדו בראש ובראשונה להציג את יכולת הנגינה הוירטואוזית של הנגן על חשבון שמירת טוהר המבנה של הראגה. מצב זה השתנה בשנים האחרונות וכיום אפשר להשיג דיסקים רבים של מוזיקה הודית קלאסית המותאמים לשעות השונות של היום.

מאפייני הראגה

כל ראגה מתאפיינת בתכונות מלודיות מיוחדות וקבועות שמבוססות על חוקים נוקשים. אולם יחד עם זאת מוזיקת הגאנדהארווה וודה מאפשרת למוסיקאי חופש וגמישות רבה של הבעה עצמית באמצעות אלתורים שהוא יכול לשזור לתוך המבנה הקבוע של הראגה. בכך המוזיקה הקלאסית ההודית מזכירה מוזיקת ג'אז המתחילה ממנגינה בסיסית משותפת ועוברת לאלתורים חופשיים הבנויים על אותה מנגינה.

הראגה מתאפיינת במבנה מעגלי והנגנים חוזרים שוב ושוב למנגינה הבסיסית של הראגה ויוצאים ממנה לאלתורים שונים. מהמוזיקאים המערביים הקלאסיים באך היה זה שהבין את העוצמה והיופי הרב שטמונים בחזרה על צלילים במאות צורת שונות ומורכבות תוך כדי יצירת מעט שוני ביניהם.

הראגה מתחילה בדרך כלל באלאפ; נגינת סולו ללא ליווי שבו הסולן מביע את תמצית הראגה תוך כדי אלתור על המנגינה והסולם הבסיסי שעליו היא בנויה.

בקונצרטים של מוזיקת הגאנדהארווה וודה נגינת האלאפ יכולה להימשך זמן רב ולא תמיד קל להנות ממנה בשמיעה ראשונה. אולם מהתנסותי אני יכול להעיד שאחרי ששומעים את הראגה מספר פעמים מתחילים לאהוב יותר ויותר את האלתורים עליהם מבוסס האלאפ ולהעריך את העידון והמורכות העצומים הטמונים בו.

לאחר סיום האלאפ הנגן הראשי מפסיק לרגע לנגן כדי לאפשר לנגן כלי ההקשה לכוון את הכלים ולהצטרף לנגינה. הנגנים מתחילים לבצע את החלק השני של הראגה שנקרא "גאט" .חלק זה כולל קומפוזיציה כלית בטאל (מקצב) מסוים המנוגן על ידי כלי ההקשה. בדרך כלל משתמשים בכל ראגה בשתי צורות של "גאט" המנוגנות בטאלות שונות. הגאט השני מהיר יותר מהראשון ומגביר את קצב הראגה עד לסיום המלהיב.

המעגל הריתימי והקישוט המוזיקאלי

במוסיקת הגאנדהארווה וודה משתמשים בסולם של שבעה צלילים טבעיים שנקראים סווארות: סא, רה, גא, מא, פא, דאה, ני. כל אחד מהצלילים הללו קשור לצבע ולבעל חיים מסוים. סא קשור לצבע הירוק ולטווס, רה לאדום ולעפרוני, גא לזהב ולעז, מא לצהוב בהיר ולאנפה, פא לשחור ולזמיר, דאה לצהוב ולסוס, וני לצרוף של כל הצבעים ולפיל. הקשר בן הצלילים לצבעים התבטא בהודו גם בציורי מיניאטורות צבעוניים שהוקדשו לראגות שונות ולראזה (רגש) שמובעת בהן.

מוזיקת הגאנדהארווה וודה מודדת את זרימת המוזיקה במעגלים ריתמיים שנקראים "טאלות". כפי שמד דלק מודד את זרימת הדלק בליטרים כך הטאל מודד את המוזיקה בפעימות. בכל מעגל ריתמי יש מספר קבוע של פעימות כך לדוגמה טין טאל כולל מעגלים של 16 פעימות וכל מעגל מחולק לארבע חלוקות שוות שנקראות "ויבאג".

המעגלים הרתמיים מנוגנים על ידי כלי ההקשה וניתן לגוון אותם במהירויות שונות.

בספרות הוודית ניתן למצא תיאור של 120 טאלות. על באראטה, מאבות המוזיקה הוודית נאמר שהוא אבחן 32 סוגי טאלות בשירת העפרוני. כיום משתמשים המוזיקאים בהודו

ב25-35 סוגי טאלות שונים.

המבנה המעגלי של השיטה הריתמית במוזיקה ההודית מזכיר את התדרים שקיימים בעונות השנה, בתנועת הירח וכו'. המוזיקה המערבית לעומת זאת מתנהלת בצורה ישרה יותר, היא מתחילה ממקום אחד וממשיכה להתרחק יותר ויותר מנקודת ההתחלה.

המוזיקה המערבית משתמשת בטונים ברורים או "קפואים", נפרדים זה מזה, ולכן אין בה בדרך כלל צלילים מסולסלים. מוזיקת הגאנדהארווה וודה, משתמשת בתדרים "נמסים" שגולשים זה לתוך זה. כל צליל מקושט בתבנית מעגלית זורמת המעוטרת ב"אלנקארה "(קישוט מוזיקאלי). הקישוט המוזיקאלי נותן את המשמעות למוזיקה והוא משתנה בהתאם לשעות היום. עיטורים מסוימים יתאימו לתכלית מסוימת ולשעה מסוימת וכשמשנים אותם ולו במעט תיצור הראגה השפעה שונה על המאזין.

הספרות הקלאסית של הגאנדהארווה וודה מדמה את הקישוטים המוזיקאליים בראגה לתינוק שרק לאחר שהאכילו אותו וטפלו בו כהלכה אפשר להציגו בפני אנשים כשהוא לבוש ומקושט.

גאנדארווה וודה ואיור וודה

איור וודה הינה היבט של הספרות הוודית המוקדש למניעת מחלות וליצירת בריאות אידיאלית. כתבי האיור וודה מדגישים את ההשפעה העמוקה של המוזיקה על האדם. כך לדוגמה סוג המוזיקה שאישה שומעת בעת ההיריון ישפיע על היכולת המנטאלית של הילד. ב"צאראק סמהיטה" (טכסט קלאסי של איור וודה) אנו קוראים שכשאדם סובל מנדודי שינה ניתן לרפאו באמצעות צלילים המותאמים לטעמו ושמוזיקה ספציפית יכולה לנטרל גם ארס נחשים. חשיבות מוזיקת הגאנדהארווה וודה בטיפול האיור וודי מודגשת גם בעובדה שהטכסטים הקלאסיים של האיור וודה ממליצים למטפלים לרכוש מיומנות במוזיקה קולית וכלית.

כתבי האיור וודה מתארים שלוש איכויות בסיסיות, דושות, שאחראיות לכל התפקודים הפיזיולוגיים- "ואטה", "פיטה" ו"קאפה".

הדושה הראשונה ואטה קשורה ליסוד האוויר ולכל התנועה המתרחשת במערכת העצבים בגוף. ואטה מתאפיינת ביובש, קור וקלות והיא מניעה את כל שאר הדושות. כשואטה מאוזנת היא יוצרת שמחה ובהירות מחשבתית ובמצב לא מאוזן היא עלולה לגרום לחוסר מנוחה ולדאגות. ואטה דומיננטית בשעות 6:00-2:00 בלילה ובשעות 18:00-14:00 בצהרים. פיטה, הדושה השניה, קשורה ליסוד האש והיא אחראית לחום ולחילוף החומרים הגוף. כשפיטה דומיננטית באדם היא יוצרת בו חוזק, אנרגיה וכושר מנהיגות. חוסר איזון בפיטה גורם לרגזנות, ביקורתיות וחוסר סבלנות. פיטה דומיננטית בשעות 2:00-22:00 בלילה ובשעות 14:00-10:00 בצהרים. קאפה אחראית למבנה הגוף וקשורה ליציבות וחוסן, היא דומיננטית בשעות 6.00-10.00 בבוקר וב18.00-22.00 בערב. כשאנו שומעים את הראגות שמתאימות לאותן שעות אנו יוצרים איזון בפיזיולוגיה ומתאימים את הפיזיולוגיה שלו לחוקי הטבע שפועלים באותן שעות בבריאה.