אישווסיה אופנישאד


מבוא

אישווסיה אופנישאד שייכת לשוקלה יאג'ור וודה ומופיעה בפרק האחרון, של הואג'אסניה סמהיטה. האישווסיה היא האופנישאדה היחידה שממש מופיע בוודה עצמה אולם בניגוד לחלקים רבים אחרים בוודה לא נהוג לזמר אותה בעת ביצוע טקסים וודים שונים (יאגיות)

מהמקצב והמבנה הספרותי של הטקסט ניתן להסיק כי אופנישאדה זאת הנה עתיקה ביותר. אדי שאנקרה התחיל לבאר האופנישאדות באישווסיה ומסיבה זאת היא אמורה להיות מאד חשובה למרות שהיא כוללת רק שמונה עשר פסוקים. במסורת הוודית נהוג להתחיל את לימוד האופנישאדות בטקסט זה.

שאנקרה כותב במבוא לאישאווסיה "המנטרות של האישווסיה אופנישאד מגלות את הטבע האמיתי של האטמן ובדרך זאת הן משמידות את הבערות שקיימת באופן טבעי ביחס אליו. יותר מכך הן יוצרות בנו ידע על האחידות של האטמן ובאמצעות ידע זה אנו יכולים לעקור צער, אשליה ותכונות אחרות שמאפיינות את הסאמסארה (הקיום התופעתי)…התכלית של הכתבים הוודים היא לאפשר לנו לזכות בידע על הזהות שקיימת בן האטמן לברהמן וכך להרוס צער ואשליה שנובעים מבערות"

המילה הראשונה בכל אחד מההיבטים השונים של הספרות הוודית מציגה בתמצות את שלמות הידע שמבוטא באותו תחום. אישווסיה אופנישאד פותחת במילה "האל";(בסאנסקרית "אישווסיה") ונגזרת מהשורש (ish) שמשמעותו לשלוט. שאנקרה טוען בביאור לפסוק זה כי אישווסיה הנו שליט עליון הזהה לאטמן או לעצמי הטרנסנדנטאלי, לדבריו אטמן זה " הנו העצמי של כל הברואים וככזה הוא שולט בכל".

המטרה העיקרית של האישווסיה היא לישב את הסתירה שקיימת לכאורה בן התנסות רוחנית פנימית במציאות מוחלטת בלתי משתנה שנחוות במדיטציה כאי מוגבלות ושקט פנימי ובן פעילות שמתבצעת בתחום היחסי, משתנה של הבריאה.

השוני שקיים בן ההתנסות בשקט פנימי במדיטציה לפעילות דינאמית שמתבצעת בחיי היום יום גרם להוגי דעות רבים לטעון שפעילות אינה יכולה להתקיים יחד עם מצב של אהרה בו אנו חווים בקביעות שקט ואי מוגבלות פנימית ומשתחררים לגמרי מבערות. אישווסיה אינה דוגלת בדעות אלו ומדגישה שפעילות אינה מנוגדת להתנסות בעצם המהות הרוחנית שלנו ולפיתוח מצבי תודעה גבוהים.

כשאנו פועלים בעולם החומרי מבלי לחוות בתוכנו את האטמן או את התודעה הטהורה הבלתי מוגבלת שלנו אנו מוצלים על ידי פעילותנו. התפיסה החושית יוצרת אז רישומים חבויים (סאמסקרות) שנחרטים עמוק ברוח ויוצרים זרעים להתנסות דומה הנחוות כשאנו נחשפים לגירויים חיצונים דומים בעתיד. פעילות שמתבצעת ללא מודעות פנימית לאטמן גורמת לנו לפעול מתוך התניות פנימיות ולא בהתאם "לכאן ועכשיו". כתוצאה מכך אנו ממשיכים לנוע ללא הרף במעגל הלידה והמוות שמאפיין את היקום היחסי המשתנה.

תרגול מדיטציה מאפשר לנו להתנסות במצב של התייחסות עצמית מלאה שבו מודעותנו פתוחה לגמרי לעצמה ואינה מתייחסת לכל אובייקט חיצוני. במצב זה עצמים חיצונים משתנים אינם מסוגלים להגביל אותנו וליצור בנו רשמים חבויים (סאמסקרות) ואנו מסוגלים לחוות את המציאות המוחלטת שעומדת בבסיס הבריאה. האישווסיה מדגישה שפעילות נכונה וטהורה המתבצעת לאחר ההתנסות בתודעה הטהורה של האטמן מסייעת לבסס את אי המוגבלות הפנימית שנחוותה בעת תרגול המדיטציה ומפתחת מצב שבו אנו מסוגלים לעסוק בפעילות ולחוות בעת ובעונה אחת את ההוויה הטרנסנדנטאלית הבלתי מוגבלת שקיימת תמיד בתוכנו. כאשר השקט הטרנסנדנטאלי מלווה אותנו גם בשעה שאנו עוסקים בפעילות דינאמית אנו מפסיקים לצבור רשמים חבויים וכך הפעילות מפסיקה להצל על טבענו הבלתי מוגבל.
אותה פעילות שיצרה במצב של בערות השפעה כובלת ומשעבדת מסייעת, כאשר היא מאוזנת בתרגול מדיטציה, לפתח מצבי תודעה גבוהים ולהשתחרר מבערות.

בתודעת אחדות (ברהמי צטנה) אנו מסוגלים להתנסות באחדות שקיימת בן מלאות החיים המוחלטת והבלתי משתנה ובן מלאותם היחסית המשתנה תמיד שמאופיינת בפעילות אין סופית. האישווסיה טוענת שנוכל להגשים את תכלית חיינו רק כשנהיה מסוגלים לחוות את האחדות שקיימת בן שני היבטים אלו של הבריאה.

במצב אחדותי אנו "רואים את כל הברואים באטמן" כלומר מזהים באני הגבוה הבלתי מוגבל שלנו את כל האיכויות שקיימות בתחום היחסי, משתנה של החיים. במקביל לכך אנו "רואים את האטמן בכל הברואים" כלומר חווים את המציאות המוחלטת גם בתחום החיים היחסי המשתנה של הבריאה. אנו מכירים אז שהאטמן או העצמי הטרנסנדנטאלי אינו שונה מכל ישות אחרת. כשאנו מבוססים במצב זה אין דבר זר שמנוגד לאטמן וכל דבר יקר לנו כפי שהוא יקר לעצמו.

*

1. האל חודר ביקום, כולו (ומצוי) בכל צורותיו המשתנות. וותר (על הצורות המשתנות) ואל תחמוד את עושרם של אחרים. כך תוכל לחוות אושר (אמיתי).

שנקרה טוען בפרוש לפסוק זה שהאל המוזכר כאן הינו ברהמן או ההוויה האין סופית הבלתי מוגבלת ושמציאות זאת זהה לאטמן או לאני הטרנסנדנטלי שקיים בכל אחד מאיתנו. הפסוק הראשון באישווסיה אופנישאד הנו תוצר טבעי של פסוק המבוא (השאנטי פאט); הטוען שהעולם היחסי נובע מהשדה הטרנסנדנטאלי המוחלט. טבעו של העולם היחסי חייב להיות זהה לטבע המוחלט ולכן ניתן להניח שהמציאות היחסית חדורה כולה במוחלט.
הפסוק ממשיך לטעון שיש לחוות אושר באמצעות וויתור על היבטי חיים משתנים. טיעון זה גרם למפרשים רבים להניח שהאופנישאדה ממליצה כאן להתנזר מתענוגות העולם ולהסתלק מחיי המעשה. אולם למעשה וויתור על הנאות חומריות אינו מבטיח התנסות רוחנית פנימית שחיונית להגשמה עצמית או לשחרור (מוקשה) מבערות. סביר לכן להניח שהוויתור או הנסיגה המומלצים בפסוק זה אמורים להיות מיושמים בתרגול מדיטציה. בתרגול זה הפעילות המחשבתית מתעדנת והרוח נסוגה מהתחום החיצוני של החיים. במצב זה אנו חווים באופן טבעי אי מוגבלות פנימית שאינה תלויה בפעילות חיצונית כלשהי. בכך אנו מוותרים בטבעיות וללא מאמץ על פעילות חושית ומחשבתית רגילה ועל ההתנסות בעולם היחסי המשתנה. התנסות או וויתור זה מובילים אותנו בעת תרגול המדיטציה למצב של התייחסות עצמית מלאה שבו אנו חווים בצורה שלמה את מהותנו הרוחנית הפנימית הנצחית (האטמן) שעומדת מעבר לכל פעילות יחסית משתנה.
הכתבים הוודים טוענים שבמצב זה אנו יכולים לחוות אננדה או אושר עליון שאינו תלוי בגורמים חיצוניים :" אננדה מהווה את עצם מהות האטמן והפסקת כל הפעילות הינה האמצעי להתגלותה" (שרימאד באגאווטם מאה-פורנה 7.13.26)
"לא ניתן להשיג לעולם, במאמץ או ביד הגורל אושר אותו חווה אדם שהצליח לעבור מעבר לפעילות החושים והרוח. בהיותו מאוחד עם אושר זה הוא ממשיך ליהנות מתרגול המדיטציה" (מאבהרטה שאנטי פארווה 190)
"אדם שעוסק במדיטציה במקום מבודד זוכה באושר עליון" (מאנו סמירטי 4.25) ראה גם טאטריה 3.6.1 קאטה 2.2.12 ו1.2.13 ומאטרי 6.34 .

עם הזמן ההתנסות באי מוגבלות מתחילה ללוות אותנו גם מחוץ למדיטציה ומתפתח מצב בו אנו מסוגלים לחוות את האטמן או את עצם מהותנו הרוחנית גם בשעה שאנו עוסקים בפעילות יום יומית רגילה. הפסוק הראשון מסתיים, בהמלצה "לא לחמוד את אושרם של אחרים" כלומר המורה ממליץ כאן ליצור מצב תודעה בו אנו מסוגלים לחוות את האטמן או העצמי הטרנסנדנטאלי גם כאשר אנו ממשיכים לחוות את העצמים החיצונים המשתנים. במצב זה אנו מבוססים באי מוגבלות, באושר ובסיפוק פנימי. כל ההיבטים החיצוניים של החיים נתפסים כחדורים באותה אי מוגבלות פנימית שאנו חווים בתוכנו ולכן אנו ומפסיקים לחמוד דברים שאינם שייכים לנו.

מהטמה גאנדי מבאר פסוק זה בצורה מעניינת לדבריו: " פסוק זה מתאר את האל כבורא, שליט ואדון הבריאה, הרישי שזיהה פסוק זה לא הסתפק באמרה השכיחה שניתן למצוא את האל בכל מקום אלה המשיך ואמר: "מאחר והאל חודר בכל דבר, אין דבר ששייך לך, אפילו לא גופך". אין חילוקי דעות או קריאת תגר על העובדה שהאל שולט בכל דבר שנמצא בבעלותך. אם קיימת אחווה אוניברסאלית- לא רק אחווה אנושית כי אם אחווה החובקת את כל היצורים החיים- הנני מוצא אותה בפסוק זה. אם קיימת אמונה בלתי מעורערת באל, בשליט-ובכל שמות התואר שתוכלו לחשוב עליהם -הנני מוצא אותה בפסוק זה. אם הרעיון הוא של כניעה מושלמת לאל ואמונה כי הוא יעניק לי את כל צרכי, הרי ששוב הנני מצהיר שאני מוצא זאת בפסוק זה. האל חודר לכל סיב שבי ושבכולכם. ולכן הנני מסיק מכך את התורה שמדברת על שיויון כל הברואים על פני האדמה …(נאום בקוטאייאם, הריג'אן 1937)

2. שאף לחיות מאה שנים גם בשעה שהנך ממשיך לפעול בעולם, רק כך תוכל להשתחרר מהשפעת הפעילות הכובלת.

פסוק זה מרחיב את הרעיון שמובע בפסוק הראשון. הוא מתחיל במילים "גם בשעה שהנך ממשיך לפעול בעולם", כלומר מבהיר את העובדה שהוויתור המוזכר בפסוק הראשון אינו מצביע על מצב של התנזרות והסתלקות מפעילות. גם לאחר שאנו מבוססים במצב של אהרה אנו חייבים להמשיך לבצע פעילות רגילה בתחום היחסי של החיים. הרישים הוודים ומורים מוארים כמו שנקרה לא נמנעו מפעילות והקדישו את עצמם לסילוק הסבל בעולם ולהבאת הידע הוודי לאנשים אחרים.
הפסוק ממשיך ואומר " שאף לחיות מאה שנים"- תרגול המדיטציה משחרר מתחים ורשמים חבויים (סאמסקרות) המזיקים לבריאות גופנית ונפשית ומחיה ומרענן את המערכת הפיזיולוגית. כאשר פעילות נובעת ממקור של אושר רוחני פנימי (הנחוה בעת המדיטציה) היא מוסיפה חיוניות ובריאות ומאריכה כך את תוחלת החים.
המספר 100 מסמל לעתים קרובות בספרות הוודית מצב בו ההיבט היחסי והמוחלט של החיים מאוחדים בצורה מלאה בתודעת ברהמן. שני האפסים מסמלים את המלאות שמאפיינת את המציאות המוחלטת והיחסית והאחד מסמל את אחדותם. ולכן כאשר האישווסיה מדברת על מאה שנים היא אינה מתייחסת רק לחיים ארוכים אלה גם לשאיפה לחיות במצב של אהרה.

3. עולמות מלאי בבערות מכוסים באפלה מעוורת. המכחידים את האטמן מגיעים אליהם לאחר מותם.

האטמן הנו נצחי ובלתי ניתן להכחדה. כל אדם מסוגל לתרגל מדיטציה ולחוות בטבעיות את האטמן אולם בהעדר התנסות זאת פעילות יום יומית מצלה את עצם מהותו הרוחנית והוא אינו מסוגל לחיות בהרמוניה עם חוקי הטבע. אדם זה השרוי בבערות לעצם טבעו האלמותי מתואר בהשאלה בפסוק זה כמי "שמכחיד את האטמן".
כל פעילות יוצרת תגובה קארמתית שחייבת לחזור למבצע הפעולה בעתיד הקרוב או הרחוק. מהמשך הפסוק ניראה שכאשר אדם שאינו מואר עוזב את גופו הוא חייב להמשיך לחוות לאחר המוות, במישורי קיום אחרים, תוצאות שליליות שנובעות מפעילותו. התנסות זאת מאפשרת לעצמי האינדיבידואלי לחוות תוצאות קארמתיות שנובעות מפעילות שבוצעה בחיים קודמים. (ראה בריאד ארניאקה 4.4.6)

שאנקרה טוען בביאור לפסוק זה: "אטמן; התודעה הטהורה בעלת ההארה העצמית שוכנת בכל הברואים, אולם עקב בערות האדם אינו מודע לכך. מסיבה זאת הוא לא מכיר את ההתנסות באלמוות ואת החסד, הידע והשלווה שמתלווים לידע של האטמן. אדם זה נופל קרבן למוות וללידה חוזרת, הוא חיי בבערות ומתואר כאן כמי שמכחיד את האטמן"

פעילות במצב של בערות יוצרת רישום עמוק ברוח (סאמסקארה) שנישאר חבוי כזרע בתוכנו. כאשר רשמים דומים מופיעים בעתיד הם מחיים זרע זה והוא גורם לנו להגיב ולפעול בהתאם להתניות קודמות ולא כתגובה טבעית וספונטאנית להתרחשויות שונות שאנו חווים בחיים.
כאשר אנו מתנסים בשעת תרגול המדיטציה באטמן אנו עוברים מעבר לרישומים פנמיים ולכל פעילות חושית ומנטאלית. במצב זה אנו וחווים אי מוגבלות פנימית המתאפיינת בחופש ובאושר עליון ובכך משתחררים בעת המדיטציה מהשפעת הפעילות הכובלת. אולם כדי לבסס מצב זה גם בחיי המעשה עלינו להמשיך ולעסוק בפעילות. המעבר ההדרגתי מאי מוגבלות הטרנסנדנטלית שנחוות במדיטציה לפעילות גורם לייצוב ההתנסות באי המוגבלות בחיי היום יום.
מהרישי מהש יוגי מסביר את התהליך הזה באנלוגיה הבאה: כשאנשים בהודו רצו בעבר לצבוע בד לבן בצבע צהוב הם היו טובלים את הבד בצבע וחושפים אותו לאחר מכן לקרני השמש עד שהצבע התחיל לדהות. התהליך היה נמשך שוב ושוב עד שלבסוף הצבע היה מתבסס בבד באופן קבוע וגם לאחר שהיו חושפים אותו לקרני השמש הוא לא היה דוהה. פעילות קשורה בדוגמה זאת לקרינת השמש שגורמת לדהייה והיא נראית לכאורה מנוגדת למטרה של צביעת הבד, אולם למעשה דהיית הצבע בשמש מאפשרת לצבע שנישאר בבד להתבסס בו בקביעות. באופן דומה קרישנה ממליץ לארג'ונה בבאגאווד גיטה (2.45) לעבור באמצעות תרגול מדיטציה מעבר לכל פעילות יחסית (שמתנהלת באמצעות שלושת הגונות) ולחוות מצב של סמאדי או תודעה טרנסנדנטאלית ”הוודה עוסקת בשלושת הגונות, או ארג'ונה, היה בלי שלושת הגונות, חופשי משניות, איתן לעד בטוהר, חופשי מבעלות, מבוסס באטמן." קרישנה אינו מסתפק בהמלצה זאת ומוסיף ומנחה את ארגו'נה לחזור, לאחר ההתנסות באטמן אל תחום הפעילות כדי לבסס בקביעות את ההתנסות בסמאדי. "הו דאנאנג'איה, התבסס ביוגה ובצע פעולה ללא הצמדות, בהיותך מאוזן בהצלחה ובכישלון. איזון רוחני ניקרא יוגה." (באגאווד גיטה 2.48)


4. האטמן הנו אחד, חסר תנועה, אולם מהיר יותר מהמחשבה. החושים אינם יכולים להשיגו, הוא מצוי תמיד לפניהם. בהישארו יציב הוא חולף מעבר לכל ועם זאת בו נחה נשמת כל העצמים הנעים.

פסוק זה מתאר את האטמן בביטויים הפוכים. מצד אחד הוא נצחי ובלתי משתנה ומצד שני הוא משתנה ללא הרף. למרות שהאטמן כשלעצמו אינו נע הוא מהווה מקום לכל התנועה שקיימת ביקום. אחדות וריבוי הינם שני היבטים של האטמן וניתן לדמות אותם לשני צדדים של אותו המטבע. האחדות מתארת את המהות האמיתית של האטמן והריבוי מייצג בערות רק כשמתייחסים אליו בצורה נפרדת שמנותקת מהאחדות שעומדת בבסיסו.

5. הוא נע ואינו נע, רחוק וקרוב, בתוך הכול ומחוץ לכל.

כפי שראינו בשאנטי פאט של האישווסיה המציאות היחסית קיימת כבר בהוויה המוחלטת. הפסוק הרביעי והחמישי מציגים רעיון דומה מתוך התייחסות לאדם האינדיבידואלי. האטמן זהה לעצמי הטרנסנדנטאלי הפנימי או לתודעה טהורה וכולל בתוכו תכונות יחסיות (מהיר יותר ממחשבה) ומוחלטות (אחד, חסר תנועה השרוי בכל). מתכונות מנוגדות אלו שקיימות ביחד באטמן ניתן להסיק כי הוא כולל בתוכו למעשה את כל האיכויות השונות שקיימות בבריאה ושניתן לאפינו כשדה של כל האפשרויות. כשאנו חווים בעת המדיטציה את מצב התודעה הרביעי (טוריה צ'טאנה) אנו מחיים את כל האיכויות הללו בתוכנו וכך מפתחים את תודעתנו בצורה מלאה וממצים את מלא האפשרויות הקיימות בבריאה.
רעיון דומה מופיע בבאגווד גיטה. פורושוטאמה (הפורושה העליון) מגלם את הטוטאליות של ברהמן ומתואר כמצוי "בתוך ומחוץ כל הברואים, יציב ונע, קרוב ורחוק ובלתי ניתן לתפיסה מחמת עידונו". (באגאווד גיטה 13.15)

6. הרואה את כל הברואים באטמן ואת האטמן בכל הברואים , אינו נרתע (מדבר כלשהו).

פסוק זה מתאר מצב של תודעת אחדות (בראהמי צ'טנה) שבה העצמי הטרנסנדנטאלי או האטמן זהה לברהמן; הוויה נצחית בלתי מוגבלת שמהווה את מקור היקום. קרישנה שאמור לגלם בגוף אנושי את ההוויה המוחלטת מדבר על מצב אחדותי זה בבאגווד גיטה : "הרואה אותי מכל מקום, ורואה את הכל בי, איני אובד לו והוא אינו אובד לי" (באגאווד גיטה 6.30)

7. עבור אדם מוגשם כל הדברים הפכו להיות האטמן. כיצד סבל או אשליה יכולים להתקיים עבור מי שיודע את האחדות?

הגשמת האחדות שקיימת בכל נקודה בבריאה מאפשרת לנו להתנסות בכך שכל האובייקטים בבריאה זהים לאטמן או לאני הגבוה שלנו. אנו מכירים בכך שלא קיימת שום ניגודיות בין עצם המהות הרוחנית הבלתי מוגבלת שלנו לבין כל דבר שקיים בבריאה או במילים אחרות שאין כל ניגוד בין האחדות והריבוי. התנסות זאת מאפשרת לנו להשתחרר מסבל וצער שנובעים מתפיסה דואלית של המציאות.

8. חודר בכל, זורח, בלתי מוגבל, טהור, לא נגוע ברוע, בלתי פגיע, רואה ויודע כל, חסר פגמים, שרוי בכל ועצמאי. הוא הקצה את החובות המתאימות בכל מהלך הזמן הנצחי.

פסוק זה מתאר את ברהמן וטוען כי הוא זהה למציאות מוחלטת (חודר בכל, בלתי מוגבל) מתאפיין בתודעה (יודע כל) ונברא מעצמו (או עצמאי).
ברהמן "הקצה את החובות המתאימים בכל מהלך הזמן" כלומר הוא אחראי לסדר הקוסמי (ריטה) ולעובדה שכל אובייקט בבריאה נמצא במקומו במתאים.
ניתן גם לומר בדרך שונה שברהמן נתן לכל אחד מיוצרי היקום (וישנו בראמה וכו) את תפקידם המתאים או שהוא ביסס סדר קוסמי שמתאים לכל העצמים בכל הזמנים.


9. הסוגדים לבערות (עולם הפעילות היחסית) הולכים לאפלה מעוורת. אלו שנהנים רק מידע (על המציאות המוחלטת) מגיעים לחשכה גדולה יותר.

פסוקים תשע עד ארבע עשר חוזרים ומביעים בבהירות רבה את הנושא המרכזי של האישווסיה אופנישאד: המציאות היחסית המשתנה וההוויה המוחלטת הנצחית מלאות ומשלימות אחת את השנייה.
"בסגידה לבערות" הכוונה בפסוק הנוכחי לאנשים ששוקעים לחלוטין בתחום הפעילות מבלי לחוות את המהות הרוחנית הבלתי מוגבלת שקיימת בתוכם. האופנישאדה טוענת שאנשים אלו הולכים לאפלה מעוורת מכיוון שהם הולכים לאיבוד בתוך חוויות שונות ואינם מסוגלים להיות בכאן ועכשיו ולהגיב באופן ספונטאני להתנסויות שונות. שנקרה טוען שהכוונה כאן היא לאנשים שעוסקים בביצוע טקסים וודים (יאגיות) מתוך כוונה לזכות בתועלת חומרית וללא התחברות למהות הרוחנית שעומדת בבסיסם.
בצד השני של המטבע נמצאים אנשים שמתמקדים רק בלימוד ורכישת ידע רוחני תוך הזנחת תחום הפעילות. האופנישאדה טוענת שגם אנשים אלו אינם חיים בצורה מאוזנת שתומכת בפיתוח של מצבי תודעה גבוהים.

האופנישאדות דוחות את שתי הגישות הנפרדות האלו וטוענות שהדרך הנכונה להתפתחות רוחנית ולשחרור מבערות חייבת לכלול את שניהם.
פסוק זה מופיע בשלמותו בבריאד ארניקה 4.4.10


10. נאמר כי תוצאה אחת מושגת מבערות ואחרת מידע. כך שמענו מאנשים מוארים שלימדונו ידע זה.

פסוק זה ממשיך את הרעיון שמובע בפסוק התשיעי וטוען כי "תוצאה אחת מושגת מבערות ואחרת מידע", כלומר לא ניתן לחוות את האטמן בעזרת פעילות בתחום היחסי של החיים או באמצעות ידע אינטלקטואלי על המציאות המוחלטת. פעילות וודית של ביצוע יאגיות יכולה לאפשר לנו לזכות בתמיכה של חוקי הטבע ולהגשים שאיפות ברמה החומרית של הבריאה. ידע אינטלקטואלי יכול לעזור לנו להבין שהאטמן נימצא מעבר לפעילות חושית או מחשבתית אולם כדי להתנסות במצב זה עלינו לנטוש כל פעילות מנטאלית ולחוות מצב של "טוריה צטנה" מצב רביעי של תודעה שבה היא נמצאת במצב מלא של יחוס עצמי.

ראה גם קנה 1.4 וקאטה 2.4


11. אדם שמאחד ידע ובערות, משאיר את המוות מאחוריו דרך בערות (פעילות בתחום הנגלה) וזוכה באלמוות באמצעות ידע טהור (התנסות במציאות המוחלטת).

בפסוק זה האופנישאדה מתייחסת לבערות בהקשר של פעילות שמתבצעת בתחום הנגלה של המציאות. כשאנו מודעים לחוקי טבע שפועלים בתחום החיים היחסי אנו יכולים לפעול בהתאם להם ולהימנע מסכנות שעלולות לגרום למוות. הספרות הוודית טוענת, בנוסף לכך, שאדם יכול לזכות באלמוות באמצעות בניו שממשיכים לאחר מותו את הענף המשפחתי שלו, וכן באמצעות פעילות וודית כמו ביצוע יאגיות.

האישווסיה מתארת מצב פרדוקסאלי שבו פעילות ומנוחה אינם מספיקים כדי להבטיח חיים מאושרים. פסוק זה ופסוק ארבע עשרה מבהירים מצב זה שנראה על פני השטח כחסר פיתרון. פסוקים אלו מביעים את הרעיון שההיבט היחסי והמוחלט של המציאות או פעילות ומנוחה עמוקה (המושגת במדיטציה) דומים לשני כנפיים של ציפור שעפה לקראת ההארה. כששני ההיבטים האלו קיימים ביחד הם יוצרים מצב תודעה שמתאפיין בשלמות שגדולה יותר מאוסף החלקים המרכיבים אותה. מצב זה של תודעת אחדות מתאפיין ביקיצה מלאה ובמיצוי מלוא הפוטנציאל האנושי.

מהרישי מהש יוגי מתייחס לפסוק זה ומדגיש את חשיבות התרגול או הסדאנה כאמצעי לעבור מעבר לתחום המשתנה של החיים ולחוות את המציאות המוחלטת : "באמצעות "אווידיה" (בערות), הנך עובר מעבר למוות, מעבר לשינוי; באמצעות "וידייה" (ידע טהור), הנך טועם אלמוות.
העצמי (האטמן הטרנסנדנטאלי) הנו תמיד העצמי; הוא לעולם אינו זהה למה שאינו עצמי. אולם בדרך כלשהי הוא מזדהה עם הגוף ועם כל שדה החיים האובייקטיבי. "אני" מתערב כך עם "שלי" וכאשר "האני" מתעורר לגמרי לזהותו המקורית, טועמים את האלמוות.
מטרת התרגול הנה רק זאת-לעורר את האדם לעצם קיומו האלמותי. ומשמעות התרגול הנה בכך שאנו עוברים מעבר לדבר שעמו הינו מזוהים במשך כל הזמן-אנו עוברים מעבר אליו, ועוברים מעבר, ועוברים מעבר ועוברים מעבר…עם הזמן הטעם של תודעה טרנסנדנטאלית מתחיל להמשך קצת יותר, ויותר וההזדהות הארוכה עם מגבלות הגוף והסביבה מתחילה להעלם בצורה הדרגתית. רישומים אלו מתחילים להימחק.
כך שהתרגול או הסאדאנה, מיועד לאפשר לנו לעבור מעבר לשינוי. באמצעות שינוי הנך עובר מעבר לשינוי. ולכן נאמר שבאמצעות בערות הנך עובר מעבר לשדה השינוי. אהרה הנה המציאות האמיתית ולכן בערות הנה אשליה. משקפייך חבושות על עינך, אולם הנך מחפש ושואל אנשים אחרים- היכן משקפי? אתה הנך העצמי (האטמן הטרנסנדנטאלי), אולם הנך מחפש ושואל- היכן הוא העצמי? כך שכל חיפוש הנו מעין הונאה, הזהה למעשה לאווידיה. המציאות הנה נצחית, אלמותית; וכך הנך טועם אלמוות על בסיס היותך אלמותי. אולם בכדי להיות אלמותי עליך לעבור בתחילה מעבר לגבולות השינוי. באמצעות השינוי הנך עובר מעבר לשינוי, באמצעות ידע; דרך יקיצה זאת, הנך טועם אלמוות." (Dawn of the Age of Elnightenmet p 574 Maharishi Mahsh Yogi-)


12. הסוגדים למציאות הבלתי נגלת (פרקריטי) הולכים לאפלה מעוורת. לחשכה גדולה עוד יותר מגיעים אלו הנהנים רק מהיקום הנגלה.

המציאות היחסית או ההוויה המוחלטת אינן יכולות להוביל כשלעצמן להארה או לשחרור. האישווסיה קושרת כפי שראינו את ההיבט היחסי והמוחלט של החיים לפעילות ומנוחה. שני היבטים אלו מאפיינים כל דבר בבריאה: ניתן לאתרם בפעימות הלב, במהלך היום והלילה במחזוריות העונות וכו. חוסר איזון בן שני היבטי חיים בסיסיים אלו מעקב את הקדמה. השתקעות בתחום הפעילות מבלי להתנסות באטמן או בתודעה הטהורה גורמת לנו "לסגוד" לאטרקציות אין סופיות של החיים היחסיים. אנו הולכים לאיבוד בהתנסויות ובחוויות השונות שאנו עוברים בחיים, "שוכחים" את עצם המהות הבלתי מוגבלת שלנו ויוצרים קארמה שיוצרת רשמים חבויים בתודעה שלנו. רשמים אלו יוצרים בנו התניות שונות שאינן מאפשרות לנו לפעול בטבעיות התאם "לכאן ועכשיו" ויוצרות כאב וסבל.
מצד שני תרגול מוגזם של מדיטציה ועיסוקים רוחניים אחרים שאינם מאוזנים בפעילות רגילה יוצרים גם חוסר איזון וחולשה פיזית שאינה תורמת לפיתוח מצבי תודעה גבוהים.

13. נאמר שתוצאה אחת מושגת מהתנסות במציאות הנגלית ואחרת מהוויה הבלתי נגלת. כך שמענו מאנשים מוארים שלימדונו ידע זה
.

רעיון זה חוזר במאייטרי אופנישאד 7.9

14. אדם היודע הן את ההיבט הנגלה של המציאות והן את (ההוויה) הבלתי נגלת, משאיר את המוות מאחוריו (באמצעות פעילות) בעולם הנגלה, וזוכה באלמוות דרך (התבססות בהוויה) הבלתי נגלת.

השתקעות בעולם החומרי שאינה מלווה בהתחברות רוחנית פנימית לתודעה הטהורה הבלתי מוגבלת שעומדת בבסיס הבריאה מייצגת גישה קיצוניות אחת שמאפיינת חיים בבערות. גישה קיצונית שנייה מבוססת על התמקדות מוגזמת בתרגול מדיטציה. גישה זאת מלווה באדישות ורתיעה מהתעסקות בתחומים המעשיים של החיים מתוך הנחה שהם מפריעים לרגיעה והתפתחות רוחנית וגם היא אינה מומלצת. המורה חוזר ומדגיש כאן שחיים מאוזנים חיוניים כדי להתבסס במצבי תודעה גבוהים. עלינו לפעול בעולם בטבעיות מבלי לאבד את החיבור לאי המוגבלות הפנימית של התודעה הטהורה (שזהה לאטמן).

15. פני האמת הנצחית מוסתרים בהילה זהובה, גלה אותה, הו פושן, על כי נועד אני לדעת את האמת הנצחית של חוק הטבע.

ארבעת הפסוקים האחרונים באישוואסיה אופנישאד נאמרים בהתאם למסורת הוודית ברגע שהאדם עומד לעזוב את הגוף. וגם כיום משתמשים בהם בהודו בטקסים שנערכים לאחר המוות.
המילה בסאנסקרית לפנים היא mukam. שאנקרה טוען בביאור לפסוק זה שניתן לתרגמה גם ככניסה ושבכך הכוונה לכניסה אל המוחלט. כשאנו מביטים ישירות בקרינת השמש אנו לא מסוגלים לראותה ואנו מסתנוורים מאורה. באופן דומה כאשר האטמן אינו נחווה בעת הפעילות אנו מסתנוורים מאור שמוקרן מעצמים חושים, וכפופים "להשפעת הפעילות הכובלת" (פסוק 2). במצב זה הכניסה למוחלט נסתרת כלומר תשומת לבנו מופנית תמיד כלפי חוץ ואיננו חווים את האמת הרוחנית שנמצאת בתוכנו. פעילות כשלעצמה אינה מפריעה להתפתחות רוחנית אולם כאשר האדם אינו חווה את האטמן בשעה שהוא עסוק בפעילות היא מצלה כקרני השמש, את על עצם מהותו הטרנסנדנטאלית.

המילה פושן מתארת את השמש כמזינת העולם. השמש מסמלת בוודות את האטמן, קרינת השמש מסתירה את עצם מהות האטמן ויש להסירה כפי שיש לעבור מעבר לצעיפי המאיה של העולם היחסי כדי לחוות את המציאות המוחלטת. המסך המסתיר את האטמן הנו זהוב (כקרינת השמש) ובכך הוא מסמל את המשיכה החזקה של העצמים החושיים המסוגלת לסנוור אותנו ולגרום לנו לסטות מייעודנו הטבעי "לדעת את האמת" או את המציאות הטרנסנדנטאלית המוחלטת.

אמת או סאטייה. בסאנסקרית נגזרת מהשורשas שמשמעותה להיות. סאטיה הנה המציאות או הוויה הבלתי משתנה.


16. פושן, בנו של פרג'אפאטי,הנך נע לבדך ברקיע, מפקח (על הבריאה) ומזין את היקום כולו. פזר לצדדים את קרינתך והסר את זוהרך כל שאוכל לצפות בהווייתך הפנימית, המעודנת. אני הוא פורושה זה (השוכן בשמש).

האישווסיה מדגישה שוב שנחוץ לעבור מעבר לזוהר העצמים החושיים כדי לחוות את "ההוויה המעודנת הפנימית" של האטמן. הפסוק מסתיים בהצהרה על הזהות הקיימת בן ההוויה המוחלטת שבאדם לטוטאליות של ההוויה הקוסמית הנצחית. הרישי אומר "אני הוא פורושה זה (המצוי שם בשמש)" ובכך הוא מדגיש את האחדות שקיימת בן ברהמן (המסומל בהתגלותו בשמש) והפורושה או האטמן הטרנסנדנטאלי המצוי בכל אדם.

שאנקרה טוען כי המוחלט ניקרא בפסוק זה בשם פורושה מכיוון שהוא ממלא את כל היקום בחיים ובתודעה ומאחר שהוא שוכן בלב האדם.

17. הנך לנשמתי להתלכד עם נשמת האלמוות. מי ייתן וגוף זה יישרף לאפר. אום, או רוחי זכרי, זכרי את שנעשה. או רוחי זכרי, זכרי את שנעשה.

בפסוק זה מובעת השאיפה לזכות במצב התודעה האחדותי: "הנך לנשמתי להתלכד עם נשמת האלמוות". כפי שראינו כדי לחוות את האטמן הטרנסנדנטאלי יש לעבור מעבר לכל פעילות מנטאלית הקשורה בהכרח לפעילות גופנית. הרישי מתאר תהליך זה באופן אלגורי כשרפת הגוף לאפר. אלמנט השרפה יכול להיות קשור גם לתרגול טפאס (מדיטציה) שמתואר כהגברת חום. כאשר החום הרוחני הפנימי גדל הוא "שורף" את ההיבט הגס של הגוף ומאפשר כך לבסס את ההתנסות בתודעה הטהורה הבלתי מוגבלת.
ההברה אום מופיע בפסוק זה כסמל לברהמן או לאחדות שמהווה את המטרה הסופית של כל האופנישאדות.
הפסוק מסתיים בתפילה שמיועדת לאפשר לאדם שעומד לעזוב את גופו להיזכר בפעילות ומעשים חיובים שהוא ביצע בימי חייו. ההבנה הוודית היא שמחשבותיו האחרונות של האדם לפני מותו קובעות את הדרך שהנפש שלו תעבור לאחר המוות. מחשבות שליליות יגרמו לחוויות שליליות ומחשבות חיוביות יגרמו להשפעה מיטיבה. מסיבה זאת נהוג בהודו לזמר לאדם שעומד לעזוב את הגוף שירי דבקות ומזמורים מהכתבים הוודים בתקווה שהם ירוממו את רוחו. יחד עם זאת ההבנה המקובלת היא שמזמורים אלו ישפעו רק על אדם חיובי וכנה שחיי חיים טהורים. רעיון זה מופיע גם בבאגאווד גיטה
"הו בנה של קונטי, אדם השקוע ברגעיו האחרונים במחשבה על דבר כלשהו מגיע עם נטישת הגוף להוויה זו." (7.6)


18. או אגני, הנחנו בדרך נכונה כך שנוכל ליהנות משפע (רוחני וחומרי), או דווה הנך יודע את כל הפעילות (בבריאה). הסר את כל חטאינו ועוונותינו, הננו מגישים לך דברי ברכה.

האישווסיה אופנישאד מסתיימת בתפילה לאגני שמיצג כאן את הטוטאליות של התהליך היצירתי בטבע. האדם שהולך לעזוב את העולם מבקש כאן מאגני להנחות אותו בדרך הנכונה שמובילה להתאחדות עם המציאות המוחלטת וליציאה ממחזור הלידה והמוות שמתאפיין בסבל ובצער.
שנקרה טוען בפרושו לפסוק זה שכאשר הרישי פונה כאן לאגני ואומר "הנך יודע את כל הפעילות" הכוונה היא לפעילות ולידע (או ליחסי ולמוחלט) ניתוח זה מחזק את הרעיון המרכזי המופיע באישווסיה בדבר האחדות שקיימת בן שני היבטי חיים אלו (ראה פסוקים 11 ו 14 ).