כה אמרו חכמי הודו: "מוזיקה מספקת את ארבעת הערכים העיקריים של האדם: דהרמה, עושר, הנאה והארה". מוטי שפי שמע קונצרט בדלהי ועד עכשיו רוטטות לו האוזניים

ריח מתוק מקדם אותי בכניסה לאולם הקונצרטים בדלהי. אני מתבונן מסביב ומבחין בקטורת דלוקה משני צדי הבמה ובשרשרות פרחים גדולות תלויות מעליה. הערב מתקיים קונצרט של נגן הסיטאר דבו צ'אודרי, אחד הנגנים הוותיקים והידועים במוזיקה הקלאסית של צפון הודו. מעל הבמה תלויה תמונה של מאהסאראסווטי, האם האלוהית שאחראית לדיבור, לידע ולכל תחומי האמנות. היא לבושה סארי לבן שמסמל "סאטווה" (טוהר), אוחזת בידה וינה (כלי מיתר מסורתי מדרום הודו) ואני נזכר שקראתי היכן שהוא שצוואר הווינה מסמל את חוט השדרה ואת שבע הצ'אקרות המתעוררות לחיים בהאזנה לצליליה.

הקונצרט עומד להתחיל,
צ'אדורי כבר מכוון את מיתרי הסיטאר אולם נראה שנגן הטבלה שאמור ללוות אותו בקונצרט עדיין לא הגיע, "כנראה שקרה משהו דחוף אצלו בבית", אומר גבר מבוגר היושב לידי, "אחרת הוא לא היה מעז לאחר, אבל אין מה לדאוג", הוא מוסיף בידענות, "בקהל כאן יש מספיק נגנים שיכולים להחליף אותו. כדי לנגן ביחד מספיק לדעת את סולם הראגה ואת הטאלה (מקצב) המתאימה. הראגה בנויה מיסודות מעגליים קבועים ולכן הם יכולים לנגן ביחד ללא חזרות מוקדמות". ואכן, בחור צעיר עולה לבמה מרים את ידיו בנאמאסטה (תנועת הברכה המסורתית) לצ'אדורי ולתמונה של סאראסווטי ומתחיל לכוון את הטבלה.

אננדה, האושר העליון

צ'אודרי מתחיל את הקונצרט במלקאונס, ראגת ערב שאמורה להחיות אהבה אוניברסאלית. הוא פותח באלאפ ארוך – נגינת סולו שמציגה את הראגה תוך שימוש באלתורים מורכבים. אלאפ פרושו "הפקת נקטר" או אננדה (אושר עליון) ומטרתו ליצור במאזין גלי אושר. החלק הזה של הראגה קשה ביותר לביצוע וכאן אמור הנגן להפגין את הוירטואוזיות האמיתית שלו. צ'אודרי מתחיל את האלאפ באיטיות רבה ומפיק מהסיטאר משפטים מוזיקאליים ארוכים ומעודנים. אני עוצם את עיני ומרגיש כיצד הצלילים הרגועים מושכים את תשומת ליבי פנימה ויוצרים שקט ורגיעה בדומה לחוויה של מדיטציה עמוקה. כעבור כעשר דקות מתחיל צ'אודרי בחלק שני, מהיר וקצבי יותר של האלאפ ואני חש כיצד השקט העמוק שנוצר בתחילה מתחיל לנוע בצורה דינאמית יותר. עוד רבע שעה חולפת ונגן הטבלה מצטרף לצ'אודרי, הראגה צוברת מהירות ועוצמה רבה. הנגנים מנגנים בתאום מופלא וממש קשה לנחש שזו להם הפעם הראשונה שהם מנגנים ביחד.

המוזיקה ההודית הקלאסית נקראת גאנדהארווה וודה ושורשיה נעוצים במזמורים וודיים עתיקים שזוהו על ידי רישים (רואים) הודים במצב עמוק של מדיטציה.

על פי הטכסטים הקלאסיים של הגאנדהארווה וודה, מוזיקה זאת מגלמת רטטים של חוקי הטבע הבאים לידי ביטוי בשעות השונות של היום. האזנה למוזיקה זאת אמורה להסב את תשומת הלב של המאזין פנימה, כדי לחוות מצב של אי מוגבלות פנימית. התנסות זאת יוצרת הרגשת התפעלות שנקראת בסאנסקרית "סמואה" והערך המלא של החוויה היא ההתנסות באננדה, באושר עליון.
הרישים טענו שההתנסות באננדה מסייעת לאדם לפתח מצבי תודעה גבוהים ולהגשים כך את כל מטרות הקיום האנושי. "מי אכן יכול לתאר את פאר המנגינה, היא מספקת את הדרך להגשמת ארבעת הערכים העיקריים של בני האנוש: דהרמה (פעילות המתבצעת בהתאם לחוקי הטבע), ארטה (עושר), קאמה (הנאה), ומוקשה (שחרור או הארה)".

תו השעה של הטבע

בטבע קיימות איכויות שונות של אנרגיה בשעות שונות של היום. בזריחה כשהחשיכה מתפוגגת ניתן לחוש באוויר טריות ורעננות שמתבטאות בתדרים מסוימים שקיימים באטמוספרה. השינויים בתדרים בולטים שוב בצהרים כשהשמש נמצאת במרכז הרקיע ושוב לעת ערב ובחצות הלילה. הרישים הוודיים טענו שהשינויים בטבע הנם מעגליים ונצחיים. הם תיארו צלילים או תדרים ספציפיים של חוקי טבע שקשורים לשעות שונות של היום ונתנו להם ביטוי במבנים מוזיקאליים שנקראים ראגות.
במוזיקת הגאנדהארווה וודה היממה מתחלקת לשמונה יחידות זמן של שלוש שעות כל אחת וכל הסולמות המוזיקאליים וכלי הנגינה מכוונים בצורה שונה בהתאם לשעות אלו.

שעות הבוקר המוקדמות לפני הזריחה (7:00- 4:00) מתאימות למדיטציה ולפעילות רוחנית, לכן ראגות המקודשות לשעות אלו מביעות בדרך כלל דבקות ורוחניות עמוקה. כשהשמש זורחת ומתחילה להאיר את השמים (10:00- 7:00) הראגות נעשות פחות מופנמות ומבטאות יותר פעילות. בשעות הבוקר המאוחרות ובשעות הצהרים המוקדמות, כשהשמים מוארים לגמרי חל שינוי ניכר במצב הרוח ממצב פנימי שקט לפעילות חיצונית. הראגות בשעות אלו (13:00- 10:00 ו-16:00- 13:00 ) מביעות בדרך כלל יציבות, ביטחון עצמי ורכות. ראגות הערב המוקדמות (19:00- 16:00) מבטאות מתח מסוים שעומד להסתיים. ראגות אלו בדומה לראגות המנוגנות לפני הזריחה, מבטאות מצב רוח מופנם מכיוון ששעת בין הערבים מתאימה גם היא למדיטציה. כשהלילה יורד (22:00- 19:00) מושמעות ראגות של רגיעה ושלווה, ואילו ראגות הלילה המאוחרות (1:00- 22:00 ו- 4:00 – 1:00) מלאות קסם, מסתוריות ומצב רוח רומנטי.

בנוסף לראגות המוקדשות לשעות השונות של היום יש ראגות שמותאמות לעונות השנה או לאירועים מיוחדים (כמו ירח מלא, חגיגות וודיות וכו'). כל ראגה מביעה רגש מסוים שנקרא "ראזה" והרגשות השונים תלויים בשעות היום. כך לדוגמה ראגה בהייארווי (ראגת בוקר מוקדמת) מביעה רכות ודבקות והיא מתאימה לתרגול הרוחני המומלץ לשעות אלו, ואילו ראגת מלקאונס (ראגת לילה מאוחרת) מביעה אהבה.

שיווה, הרקדן הקוסמי

קצת קשה בשמיעה ראשונה

כל ראגה מתאפיינת בתכונות מלודיות מיוחדות וקבועות שמבוססות על חוקים נוקשים. אולם יחד עם זאת מוזיקת הגאנדהארווה וודה מאפשרת למוסיקאי חופש וגמישות רבה של הבעה עצמית באמצעות אלתורים שהוא יכול לשזור לתוך המבנה הקבוע של הראגה. בכך המוזיקה הקלאסית ההודית מזכירה מוזיקת ג'אז המתחילה ממנגינה בסיסית משותפת ועוברת לאלתורים חופשיים הבנויים על אותה מנגינה.
הראגה מתאפיינת במבנה מעגלי והנגנים חוזרים שוב ושוב למנגינה הבסיסית של הראגה ויוצאים ממנה לאלתורים שונים. מהמוזיקאים המערביים הקלאסיים באך היה זה שהבין את העוצמה והיופי הרב שטמונים בחזרה על צלילים במאות צורת שונות ומורכבות תוך כדי יצירת מעט שוני ביניהם.
הראגה מתחילה בדרך כלל באלאפ; נגינת סולו ללא ליווי שבו הסולן מביע את תמצית הראגה תוך כדי אלתור על המנגינה והסולם הבסיסי שעליו היא בנויה.
בקונצרטים של מוזיקת הגאנדהארווה וודה נגינת האלאפ יכולה להימשך זמן רב ולא תמיד קל ליהנות ממנה בשמיעה ראשונה. אולם מהתנסותי אני יכול להעיד שאחרי ששומעים את הראגה מספר פעמים מתחילים לאהוב יותר ויותר את האלתורים עליהם מבוסס האלאפ ולהעריך את העידון והמורכות העצומים הטמונים בו.
לאחר סיום האלאפ הנגן הראשי מפסיק לרגע לנגן כדי לאפשר לנגן כלי ההקשה לכוון את הכלים ולהצטרף לנגינה. הנגנים מתחילים לבצע את החלק השני של הראגה שנקרא "גאט". חלק זה כולל קומפוזיציה כלית בטאל (מקצב) מסוים המנוגן על ידי כלי ההקשה. בדרך כלל משתמשים בכל ראגה בשתי צורות של "גאט" המנוגנות בטאלות שונות. הגאט השני מהיר יותר מהראשון ומגביר את קצב הראגה עד לסיום המלהיב.

תדרים נמסים ומעוטרים

במוסיקת הגאנדהארווה וודה משתמשים בסולם של שבעה צלילים טבעיים שנקראים סווארות: סא, רה, גא, מא, פא, דאה, ני. כל אחד מהצלילים הללו קשור לצבע ולבעל חיים מסוים. סא קשור לצבע הירוק ולטווס, רה לאדום ולעפרוני, גא לזהב ולעז, מא לצהוב בהיר ולאנפה, פא לשחור ולזמיר, דאה לצהוב ולסוס, וני לצרוף של כל הצבעים ולפיל. הקשר בן הצלילים לצבעים התבטא בהודו גם בציורי מיניאטורות צבעוניים שהוקדשו לראגות שונות ולראזה (רגש) שמובעת בהן.

מוזיקת הגאנדהארווה וודה מודדת את זרימת המוזיקה במעגלים ריתמיים שנקראים "טאלות". כפי שמד דלק מודד את זרימת הדלק בליטרים כך הטאל מודד את המוזיקה בפעימות. בכל מעגל ריתמי יש מספר קבוע של פעימות כך לדוגמה טין טאל כולל מעגלים של 16 פעימות וכל מעגל מחולק לארבע חלוקות שוות שנקראות "ויבאג".

המעגלים הרתמיים מנוגנים על ידי כלי ההקשה וניתן לגוון אותם במהירויות שונות.
בספרות הוודית ניתן למצא תיאור של 120 טאלות. על באראטה, מאבות המוזיקה הוודית נאמר שהוא אבחן 32 סוגי טאלות בשירת העפרוני. כיום משתמשים המוזיקאים בהודו ב-25-35 סוגי טאלות שונים.

המבנה המעגלי של השיטה הריתמית במוזיקה ההודית מזכיר את התדרים שקיימים בעונות השנה, בתנועת הירח וכו'. המוזיקה המערבית לעומת זאת מתנהלת בצורה ישרה יותר, היא מתחילה ממקום אחד וממשיכה להתרחק יותר ויותר מנקודת ההתחלה.

המוזיקה המערבית משתמשת בטונים ברורים או "קפואים", נפרדים זה מזה, ולכן אין בה בדרך כלל צלילים מסולסלים. מוזיקת הגאנדהארווה וודה, משתמשת בתדרים "נמסים" שגולשים זה לתוך זה. כל צליל מקושט בתבנית מעגלית זורמת המעוטרת ב"אלנקארה" (קישוט מוזיקאלי). הקישוט המוזיקלי נותן את המשמעות למוזיקה והוא משתנה בהתאם לשעות היום. עיטורים מסוימים יתאימו לתכלית מסוימת ולשעה מסוימת וכשמשנים אותם ולו במעט תיצור הראגה השפעה שונה על המאזין.

הספרות הקלאסית של הגאנדהארווה וודה מדמה את הקישוטים המוזיקאליים בראגה לתינוק שרק לאחר שהאכילו אותו וטפלו בו כהלכה אפשר להציגו בפני אנשים כשהוא לבוש ומקושט.

הרקדן והצליל הקוסמי

האוירה באולם הקונצרטים בדלהי מחושמלת, צא'ודרי ונגן הטאבלה מחליפים משפטים מוזיקאליים סוערים וקשה להאמין שהראגה האינטנסיבית שאנו שומעים התחילה בשקט עמוק. הקהל מתלהב ועם סיום הראגה מתמלא האולם במחיאות כפיים רועמות. לא ניכר שהנגנים מתרגשים במיוחד מתגובת הקהל. הם נשארים ישובים במקומם על הבמה ומצמידים את ידם בתנועת נמסטה מסורתית. המבוגר שלידי מסביר לי ש "האיפוק שלהם נובע מכך שזאת ה"דארמה" (יעוד) שלהם. הם מתייחסים לנגינה כאל תפילה ו"סדאנה" (פעילות רוחנית שיש לבצע בצורה קבועה) ולכן התלהבות הקהל איננה מעוררת בהם גאווה או הערכה עצמית מופרזת" .

הנגנים מבצעים הדרן קצר ויורדים מהבמה. הקהל מתחיל להתפזר. בדרך החוצה אני עובר ליד הבמה ומבחין בפסל של נטארא'ג שניצב ליד מנורת "גהי" (חמאה מטוהרת) שהייתה דלוקה על הבמה במשך כל ההופעה. נטארא'ג הוא הרקדן הקוסמי, המגולם בשיווה, שבריקודו יוצר, משמר והורס את כל הבריאה. פניו של נטארא'ג מקרינות רגיעה ושקט מדיטאטיבי עמוק, רגלו מורמת בעוצמה בצעד ריקוד, ארבע ידיו פרושות לצדדים ויוצרות ניגוד דינאמי לפניו הרגועות. באחת מידיו הוא מכה בתוף המינדראנגם והצליל שמופק ממנו מסמל את הנאדה ברהמן- הצליל הקוסמי שממנו כל הבריאה צצה ועולה. אני בוחן מקרוב את הפסל וחש שבשילוב המדהים של שקט ופעילות הוא מבטא בצורה מושלמת את המהות של מוזיקת הגאנדארווה וודה.

אנרגיה רוחנית מגיעה לבית מכיוון צפון-מזרח, שימו לב שהשירותים שלכם לא ממוקמים שם. הסטאפטיה וֵדה, הארכיטקטורה ההודית, לוקחת בחשבון את האינטליגנציה הקוסמית של היקום. מוטי שפי מסביר

סטאפטיה וֵדה כוללת ידע עתיק שמספק עקרונות וחוקים לבניית בתים ובניינים המשקפים את האינטליגנציה הקוסמית שמכוונת ומארגנת את כל הבריאה. הרישים (אותם רואים מוארים) שהביאו את הידע של הסטאפטיה ודה טענו כי כדור הארץ מורכב ממסלולי אנרגיה שערוכים בצורה של רשת הנפרשת מצפון לדרום וממזרח למערב. בתכנון בתים ובניינים חייבים להתחשב במסלולים אלו ולקחת בחשבון את חוקי הטבע ומיקומם בכיוונים השונים של הבית.

על פי כתבי הסטאפטיה ודה בית הבנוי על פי העקרונות הקוסמיים של הבריאה יספק ליושביו שפע חומרי, בריאות טובה וסביבה אנרגטית המתאימה להתפתחות רוחנית. מגורים בבתים שאינם בנויים בהתאם לעקרונות אלו עלולים ליצור השפעות שליליות על הבריאות ולמנוע הצלחה והתקדמות בחיים.

ואסטו פורושה מנדאלה

עקרונות הוואסטו (מיקום הבית) מקורם בסיפור המיתולוגי הבא: שיווה נלחם בשד אנדהקארושן. מזג האוויר היה חם, והקרב היה ארוך ומיגע. טיפת זיעה שנפלה ממצחו שיווה לאדמה לבשה אט אט צורה של שד עצום, שהתחיל לאכול כל דבר שנקרה בדרכו. כששיווה ראה ששד זה אינו מצליח להשביע את רעבונו הוא הגיע למסקנה ששד זה מהווה סכנה גדולה לבני האדם ולדוות (חוקי הטבע) וכי יש להכניעו. הוא הורה לדוות להתאחד כך שהם יוכלו במאמצים משותפים להתגבר עליו. הדוות הטילו את השד העצום על האדמה כשפניו מופנות כלפי מטה וראשו נוטה לכיוון צפון-מזרח. גופו של השד נפרש על הרצפה ורגליו פנו לכיוון דרום-מערב. אז התיישבו הדוות על השד ובישרו לו שבכל פעם שאנשים יבנו בית חדש הם יעניקו לו מנחות ויהיו חייבים להתחשב במיקומו בשעה שהם קובעים את החדרים השונים בבית. בנוסף לכך הם אפשרו לשד להעניש כל אדם שלא ישמור את החוקים הללו ויתעלם ממיקומו.

השד בסיפור הזה מייצג את הפורושה, הרוח הקוסמית או האדם הקוסמי, שנמצא בכל בית. עם תחילת בניית הבית יוצר הארכיטקט הוודי צורה גאומטרית שנקראת "וואסטו פורושה מנדאלה". בתוך צורה זו הוא מעצב רשת של ריבועים כאשר כל ריבוע ממוקם בכיוון מסוים וקשור לדווה או לחוק טבע שישב במקום זה על השד כדי לעצרו ולהגבילו.

כל חלק מגופו של האדם הקוסמי שייך לחלק מהריבועים שנמצאים על הרשת וחלק הגוף שנמצא שם קובע את התפקוד שמיועד לאותו חלק ספציפי של הבית. ראשו של הפורושה נמצא לדוגמה תמיד בכיוון צפון-מזרח וכולל את המוח שמכוון את כל האנרגיה בגוף. מסיבה זאת הכיוון הצפון-מזרחי בבית מתאים לחדר שמיועד לתרגול מדיטציה או לתרגולים רוחניים אחרים. אם נתעלם מעובדה זאת וממקמים את השירותים בחלק הצפון-מזרחי של הבית או הדירה אנו חוסמים את זרימת האנרגיה הרוחנית בבית ויוצרים השפעה שלילית שיכולה להזיק לבריאותם של בני הבית.

בכל שלבי הבניה חיוני לפייס את הדוות בחלקים השונים של הבית דרך החייאת חוקי הטבע הקשורים אליהם. החייאה זאת נעשית באמצעות ביצוע יאגיות (טקסים וודיים עתיקים) הכוללים שירת מנטרות ומזמורים ודים שקשורים לאותם חוקי טבע. פיוס הדוות חיוני כדי שהם יוכלו לספק את השד בחלקים השונים של הבית. כל תהליך הבנייה מחושב מבחינה אסטרולוגית ובכל שלב חדש של הבנייה מומלץ לבצע טקסים וודים מיוחדים כדי ליצור אנרגיה חיובית בבית. הכניסה לבית נקבעת בהתאם לחישובים אסטרולוגים הנעשים תוך התייחסות למפה של בעל הדירה. לפני הכניסה לבית מבצעים במשך כמה ימים יאגיות מורכבות המיועדות להגביר את האנרגיה החיובית בבית ולמנוע מהשפעות שליליות לחדור אליו ולהבטיח שפע ושגשוג לבני הבית.

ואסטו פורושה מנדאלה

אין לפנות לכיוון דרום בשעה שמתחילים בפעילות חשובה

כאמור כל כיוון בבית קשור לאנרגיות מסוימות או לחוקי טבע ספציפיים ויש לקחת זאת בחשבון כאשר מתכננים את החדרים השונים בבית.

כיוון צפון – קשור ליסוד המים, לצבע הכחול ולכוכב חמה (בודאה). קוברה, חוק טבע שקשור לשפע כספי שולט בכיוון זה ולכן מומלץ לשמור בחלק זה של הבית חפצי ערך. כמו כן ניתן למקם בכיוון זה את חדרי הילדים או את חדר המגורים. כיון צפון קשור גם לריפוי ולכן מומלץ למקם בו כלים רפואיים וארון תרופות. כמו כן מומלץ לפנות לכיוון זה בשעה שלוקחים תרופות. בבית עם גינה מומלץ לגדל צמחי מרפא בפינה הצפונית של הגן.

כיוון צפון-מערב – שייך ליסוד האוויר, לצבע הלבן ולירח (צ'אנדרה). כוכב זה קשור לתנועה, פעילות, רגשות וחוסר שקט. ואיו, חוק טבע המייצג את האוויר שולט בכיוון זה. ואיו נושא ומעביר ריחות, זרעים ואבקות פרחים ובכך הוא קשור לחידוש הנעורים בטבע. כיוון צפון-מערב מסמל איכות נשית וקשור למצב הכלכלי ולקשרים חברתיים של בני הבית.

כיוון צפון-מזרח – נחשב "לשער האלים" ומהווה מקור לכל האנרגיות הקוסמיות החיוביות בבית. באזור זה האנרגיות נאספות לפני שהן נעות לכיוונים נוספים בבית. כוכב הלכת צדק (גורו) הקשור לידע, מדיטציה וחוכמה רוחנית שולט בכיוון זה. חלק זה של הבית מתאים במיוחד למדיטציה ותרגולים רוחניים, עדיף לא למקם בכיוון זה מטבח, ארונות מזון וחדרי שירותים. חוק הטבע ששולט בכיוון זה הינו אישנה, המייצג טוהר.

כיוון דרום – קשור ליסוד האדמה ולצבע הצהוב. הוא קשור לאיכויות של ריח, צליל, טעם ומגע. כוכב מאדים (מאנגל) שולט בכיוון זה וכוח הטבע הקשור אליו הוא יאמה השולט בצדק ובמוות ומחליט על גורל הנשמה לאחר המוות. יאמה קשור גם לחוקי קארמה הפועלים על פי עקרון מדויק של צדק (המשולל רחמים). כיוון זה נחשב לבעייתי ולכן הוא לא מומלץ לשמש ככניסה לבתים ובניינים. בבתים מומלץ למקם בכיוון זה את חדר האוכל או חדר השינה ולהימנע במיוחד מלמקם בו את הכניסה הראשית לבית. אין לפנות לכיוון דרום בשעה שמתחילים בפעילות חשובה.

כיוון דרום-מזרח – קשור ליסוד האש ולכוכב נגה (שוקרה). כוכב זה מייצג אהבה, תשוקה וקשרים מיניים וקשור בהנאות פיזיות. חוק הטבע השולט בכיוון זה נקרא אגני וקשור ליסוד האש, ומסיבה זאת מומלץ למקם בו את המטבח. בזמן הבישול מומלץ לפנות לכיוון מזרח. כיוון זה מתאים גם למכשירי חשמל, מחשבים וכן לתרגול גופני. רצוי לא למקם את חדרי השינה באזור זה של הבית.

כיוון דרום-מערב – קשור לאבות המשפחה הקדומים ולצבע השחור. מבחינה אסטרולוגית כיוון זה קשור לכוכב ראש דרקון (ראו). ניריטי דווה, המייצגת חוסר מזל וסבל שולטת בכיוון זה ולכן אנרגיות שליליות עלולות לחדור לבית מכיוון זה. בחלק זה של הבית מומלץ למקם את חדר השינה של בעל הבית, כמו גם ריהוט כבד כדי לבלום את האנרגיות השליליות. מומלץ לא לכלול באזור זה את שירותים.

כיוון מערב – קשור ליסוד האוויר ולצבע השחור. שבתאי (שאני) המייצג צער, עוני, חובות ואריכות חיים שולט בכיוון זה. ורונה, חוק טבע השולט במים, נהרות גשם ואוקיינוסים אחראי על כיוון זה. בכיוון מערב מומלץ למקם את חדר הילדים או את חדר האוכל.

כיוון מזרח – כיוון זה קשור ליסוד האש ולצבע האדום. השמש (סוריה) שולטת בכיוון מזרח. כוכב זה מייצג טוהר (סאטווה), עצמיות פנימית בלתי מוגבלת (אטמן), עוצמה וכוח. השמש מהווה מקור לכל האנרגיות החיוניות על פני האדמה. היא זורחת מן המזרח וקרני האור הראשונות שלה מייצגות את תחילתו של היום. כיוון מזרח קשור לעושר, הנאה, תהילה והכרה. כיוון זה אמור לתמוך בחיים ולהעניק ביטחון ושפע. הוא קשור גם לעיכול, תיאבון ואיכויות אלוהיות. כדי להצליח ולהגשים שאיפות מומלץ לפנות לכיוון למזרח כאשר מתחילים בפעולה חשובה.

מינאקשי טמפל. בנוי ע''פ עקרונות הוואסטו

בזהירות עם השחור

גם לצבעים יש משקל חשוב באמנות המיקום ההודית. צבעים קשורים לסוגים שונים של אנרגיה ולמצבי רוח מסוימים. שימוש נכון בצבעים יכול לחזק רגשות חיובים ולתרום ליצירת הרמוניה בחדרי הבית השונים.

לבן – מורים ותלמידים רוחניים רבים נוהגים ללבוש בגדים לבנים עקב העובדה שצבע זה מסמל שלווה ורוגע. אולם בנוסף לכך יש קשר בין הצבע הלבן למוות ואבל. אלמנות נוהגות לעתים בהודו להסיר את כל תכשיטיהן, להימנע מלבישת בגדים צבעונים ובמקום זאת להעדיף בגדים לבנים. מקומות קבורה שונים בהודו (כמו הטאג' מאהל) צבועים בלבן. לכן לא נהוג בהודו לצבוע בתים או חדרים שלמים בלבן. כשחדרים פנימיים בבית צבועים בלבן ניתן לאזן זאת באמצעות שימוש בצבעים נוספים ברהיטים, בשטיחים, בווילונות וכן הלאה.

שחור – קשור לאנרגיה נמוכה, למגבלות ולמכשולים. באסטרולוגיה הוודית הוא מייצג את ההיבטים המגבילים והבעייתיים של כוכב שבתאי. סטאפטייה ודה ממליצה להימנע ככל האפשר מלבישת בגדים שחורים או משימוש בצבעים שחורים בבית המגורים.

אדום – קשור לחגיגות ואירועים משמחים כמו לדוגמה חתונה (בהודו הכלה לובשת בדרך כלל סארי אדום). בעבר היה נהוג בהודו לצבוע את מפתני הבתים באדום כדי לסלק אנרגיות שליליות. פנדיטים (מלומדים) הודים שמזמרים את הוודות באירועים מיוחדים נוהגים לעטוף את כתפיהם בצעיף אדום שהוענק להם בדרך כלל כהערכה לרמת מיומנות גבוהה אותה הם השיגו בלימודיהם.

סגול – מעורר אנרגיה רוחנית שקשורה במדיטציה ורוגע ומומלץ לכן כצבע לחדר שמשמש למדיטציה או לפעילות רוחנית דומה.

ירוק – מסמל הרמוניה, פוריות ויבול. מהווה צבע מועדף לחדרי שינה. בהודו נשים נשואות נוהגות לעתים לענוד צמידים מזכוכית ירוקה כדי לסמל את מצבן המשפחתי. כשבני זוגם נפטרים הן שוברות את הצמידים ומסמלות בכך את אבלן.

כחול (בהיר) – מייצג רגיעה, שלווה וסיפוק ואמור ליצור השפעה שמרגיעה את מערכת העצבים.

כתום – מייצג טוהר. סאניאסים (פרושים) הודים נוהגים ללבוש בגדים כתומים והדגלים המתנפנפים מעל מקדשים ומרכזים רוחניים בהודו הינם בדרך כלל בצבע כתום. צבע זה מייצג עוצמה רוחנית ולכן הוא מופיע גם על הדגל ההודי יחד עם הצבע הלבן המייצג שלום והירוק המייצג פוריות.

צהוב – מייצג ידע ואמור לעורר את יכולת הלמידה. באשרמים רבים בהודו התלמידים הצעירים לובשים בגדים צהובים. צבע זה מומלץ לשימוש בספריות ובכיתות לימוד. בנוסף לאיכות הנ"ל צהוב מציין גם אנרגיה והתרגשות (חיובית).

עוד כמה טיפים חשובים

1. בבחירת שטח אדמה לבניית בית פרטי על פי עקרונות הסטאפטיה ודה יש להימנע משטח אדמה הכולל מדרון הפונה לכיוון דרום מערב או ממדרון הפונה למרכז שטח האדמה. רצוי להימנע גם משטח אדמה שכולל שטח גבוה יותר בכיוון צפון מזרח, מזרח או דרום מזרח.

2. בנייה בצורה מעגלית, משולשת או לא סימטרית אינה מומלצת ואמורה ליצור חוסר יציבות.

3. הכניסה לבית חשובה מאוד (בכניסה הכוונה לכיוון אליו אנו מתבוננים כאשר אנו יוצאים מהכניסה הראשית לבית או לבניין). כניסה שפונה למזרח נחשבת לטובה ביותר ומבטיחה זרימת אנרגיה חיובית לבית. כניסה צפונית גם היא טובה ומעודדת הצלחה חומרית. כניסה מערבית אינה מומלצת ועשויה לפגוע בזוגיות ואילו כניסה דרומית הינה הגרועה ביותר ועלולה ממש להזיק.

4. הנקודה המרכזית של הבית או הדירה נקראת "בראמה סטאן". נקודה זאת נחשבת ללב הבית וממנה האנרגיה הקוסמית חודרת לדירה. חשוב לכן להשאירה חופשייה מריהוט אולם ניתן למקם בה מזרקת מים או עציץ כלשהו. כדי למצוא אותה במדויק צריך להיעזר בשירותיו של ארכיטקט ודי או פשוט לנסות ולמקם אותה לבד.

5. חשוב להשתמש בחומרים טבעיים בבנייה ובריהוט הפנימי של הבית. רהיטים שכוללים מתכות שונות אינם מומלצים ועלולים ליצור השפעות שליליות. רצוי לוותר על חומרים סינתטיים, ריהוט מתכתי ונורות ניאון.

6. מומלץ למקם את חדר השינה בחלק הדרום-מערבי של הבית או בחלק הדרומי. בשינה על הראש לפנות לדרום (טוב לבריאות) או למזרח (טוב לאנרגיה רוחנית). עדיף לא לישון ממש בגובה הרצפה ורצוי שהמיטה לא תהיה צמודה לגמרי לקיר (כדי לאפשר לאנרגיה בחדר לזרום יותר בחופשיות).

7. את המטבח רצוי למקם בפינה הדרום-מזרחית של הבית מכיוון שהיא קשורה ליסוד האש. עקב העובדה שבמטבח משתמשים הרבה במים מומלץ למקם את הכיור, מדיח הכלים ומכונת הכביסה בכיוון צפון הקשור ליסוד המים. בעדיפות שנייה ניתן למקם את המטבח בחלק הצפון מערבי של הבית.

7. יש להקפיד על אוורור קבוע של הבית. בית לא מאוורר מאפשר הצטברות של מתחים ולחצים המזיקים לבריאות.

8. עדיף למקם יותר חלונות בצד המזרחי והצפוני של הדירה או הבית. רצוי גם לתלות מראות על הקיר המזרחי והצפוני.

9. כדאי להשאיר את החלק המזרחי והצפוני של כל חדר בבית פנוי מריהוט. אנרגיה רוחנית מגיעה לבית מהפינה הצפון-מזרחית ולכן חשוב במיוחד להשאיר אותה פתוחה ולא למקם שם רהיטים כבדים. עיקרון זה תקף גם בכל חדר בבית, ניתן לתלות בפינה זאת תמונות עם מוטיבים רוחניים או להניח עציץ. לאלו העוסקים במדיטציה או בתרגול רוחני אחר מומלץ לעשות זאת בפינה זושל הבית.

10. אנרגיה שלילית עשויה לחדור לבית מהצד הדרום מערבי שלו ולכן מומלץ למקם שם ריהוט כבד וגבוה שישמש כמחסום להשפעות הללו. המלצה זאת תקפה בחדרים השונים של הדירה או הבית.

11. כשמתרגלים מדיטציה יש לפנות בבוקר לכיוון מזרח המהווה מקור לכל האנרגיות החיוביות ואחרי הצהריים לכיוון צפון.

12. כשיושבים ללמוד או לעבוד בבית רצוי לפנות לכיוון מזרח או לצפון.
13. כאשר יוצאים בלילה מהבית עדיף להשאיר מנורה דולקת כדי למנוע הצטברות של אנרגיות שליליות.

15. עדיף לשמור על הסדר בבית, חוסר סדר יכול לעצור את זרימת האנרגיה או הפראנה בבית ולגרום לאנרגיות להיתקע. עדיף לכן להיפטר מחפצים לא רצויים ולדאוג תמיד שהבית יהיה חופשי מאבק, אשפה ולכלוך.

בירח המלא של חודש יולי, יחגגו מיליוני אנשים בהודו ובמקומות אחרים בעולם את גורו פורנמה, היום בלוח השנה הוודי שמוקדש למלאות (פורנימה) של הגורו או המורה הרוחני.

ביום זה נוהגים רבים בהודו לבקר את המורה הרוחני שלהם ולהגיש לו מנחות של פרחים ופירות כשהם מזמרים מנטרות וודיות שמוקדשות לגורו: "גורו בראמה, גורו ווישנו, גורו דבו מאשווארה, גורו סאקשט פארה ברהמה טסמיי שרי גוראווה נאמאמה". ובתרגום חופשי: גורו הוא ברהמה, הבורא, ווישנו המשמר ושיווה ההורס, אנו משתחווים לגורו שמגלם את ברהמן או את המלאות של ההוויה שעומדת בבסיס הבריאה.

הדבקות וההוקרה לגורו אינה מיוחדת רק לתרבות ההודית. בכל המסורות העתיקות עבר תמיד ידע רוחני ממורה לתלמיד; אלישע קיבל זאת מאליהו, ישו מג'ון הבפטיסט, קרישנה מסאנדפאני, ראמה מרישי וושיסטה ושאנקרה מגובינדה.

הצורך בהדרכה רוחנית מגורו מואר מובלט במסורות הוודית בעובדה שגם ישויות שמימיות (דוות) שקיימות ברמה העדינה של הבריאה ואמורות לבטא רמת התפתחות גבוהה ישבו לרגלי גורו דאקשינה מורטי (שיווה בהתגלותו כמורה) וקיבלו ממנו ידע רוחני גבוה בדבר הדרכים להארה.

הפירוש המילולי של המילה גורו בסנסקריט הוא להיות גדול, נגזרת מהשורש "גור" (gur) שמשמעותו לרומם.
הגורו אמור להנחות את תלמידיו בדרך הרוחנית ולרומם אותם למצבי תודעה גבוהים. משמעות נוספת של המילה גורו היא "כבד" ובהקשר זה היא מציינת אדם מלא או כבד בידע.

בכתבים הוודים נאמר שגורו אמיתי חייב למלא שני תנאים; עליו להיות אדם שהצליח להשתחרר מבערות ולהתבסס במצב של הארה, ובנוסף לכך הוא חייב להיות מסוגל להעביר לתלמידיו ידע טהור ואמיתי שמסייע להם לפתח מצבי תודעה גבוהים.

ידע רוחני קשור במסורת הוודית "לגורו פארמפארה", כלומר למסורת נמשכת של מורים מוארים. מורים אלה העבירו לתלמידיהם ידע טוטלי על המציאות המוחלטת שעומדת בבסיס הבריאה, ולימדו אותם את הדרכים שבאמצעותם ניתן לחוות בתוכם את הידע הזה ולהתבסס במצב של הארה.

הכתבים הוודים טוענים שהתלמיד הרוחני חייב להיפתח לידע שנובע ממקורות רבים, אולם בסופו של דבר לאחר בדיקה וחקירה עליו לבחור במורה רוחני אחד ולדבוק בו. אין טעם לנדוד ממורה למורה ולנסות לעקוב אחרי הוראות ותרגולים שונים.

למורים רבים יש גישות שונות להתפתחות רוחנית, וחוסר התמקדות בגישה ובמורה אחד עלולה לגרום לנו לאבד את האמונה בידע של המורה ולשקוע למצב של מבוכה ואי וודאות. פתגם הודי ידוע טוען בהקשר זה: "מרופא אחד אתה מקבל מרשם, משני רופאים יעוץ, משלושה אתה חופר לעצמך קבר".

פאטנג'לי והעדות האמיתית

הספרות הוודית מהללת ומרוממת את הגורו לדרגת קיום עליונה. בטאטריה אופנישאד נאמר: "יש לכבד את המורה כאלוהים", ובגורו גיטה מצוין שבמידה ולתלמיד ניתנת הזדמנות להשתחוות לאלוהים או לגורו עליו לבחור בגורו מכיוון שהוא אחראי גם ליכולתו של התלמיד להגשים את אלוהים וליצור איתו קשר ישיר.

כשאנו במערב קוראים את הביטויים הללו קשה לנו בדרך כלל להבין את המשמעות העמוקה שעומדת מאחוריהם ואנו נוטים לבטל אותם כביטויים רגשניים או כהגזמות פרועות. אז מה גורם בעצם לגורו או למורה הרוחני להיות כה מוערך במסורת הוודית? כדי לענות על שאלה זאת הבא נפנה ליוגה סוטרה. פאטנג'לי דן שם באמצעים לרכישת ידע נכון, וטוען: "ידע נכון מבוסס על תפיסה ישירה, היסק או עדות מילולית (של מורים נאורים)" (יוגה סוטרה 1.7) .

פאטנג'לי מפרט בסוטרה זאת שלושה אמצעים ברי תוקף לרכישת ידע נכון. אמצעים אלה מאפשרים למתרגל היוגה ששואף להגיע לשלמות לקבל החלטות נכונות שמסייעות להאיץ את התפתחותו הרוחנית. תפיסה ישירה קשורה לקליטה חושית, היסק לניתוח הגיוני שמאפשר הסקת מסקנות נכונות ועדות מילולית מתייחסת לעדותו של גורו מואר שזיהה מתוכו ידע וודי נצחי.

ידע זה כלל את תיאור המכניקה שבה חוקי טבע שונים מעצבים ומארגנים את כל הבריאה. פאטנג'לי משתמש בסוטרה זאת במילה "אגאמה" כדי לציין עדות מילולית. הפרוש המילולי של המילה הוא "הליכה לקראת המקור".

ידע שנמסר בדרך זאת על ידי הגורו כולל הנחיות ועצות שאמורות לסייע לתלמיד להתקדם בדרך הרוחנית ולהתחבר למקור אלוהי פנימי שקיים בתוכו. הכתבים הוודים מייחסים לעדות מילולית של מורים מוארים חשיבות רבה מאחר והיא מאפשרת לנו להבין מצבים או רעיונות שנמצאים מחוץ להתנסות חושית ישירה.

כמו כן, העדות המילולית חיונית במקרים בהם אנו לא מקבלים ידע מספק שמאפשר לנו להפעיל בעצמנו היסקים שכליים שמקדמים אותנו בדרך הרוחנית.

מהרישי וגורו דב. המורה לעולם אינו נותן, התלמיד תמיד הוא זה שלוקח ארכיון

מילת הקסם: דבקות

פאטנג'לי ממשיך לטעון ביוגה סוטרה שקשר לגורו מואר יכול לסייע לאדם להתנסות בסמאדהי: "מכך שמתאימים את ההכרה לאדם אחר שחופשי מתשוקות (ניתן לחוות מצב של סמדאהי)". (יוגה סוטרה 1.37).

כפי שראינו, גורו אמיתי אמור להיות מבוסס בקביעות במצב אחדותי של יוגה. הוא חושב ופועל באופן טבעי בהתאם לכל חוקי הטבע ודרך התנהגותו מביע את האינטליגנציה הקוסמית שמניעה ומכוונת את כל הבריאה.

תלמיד שמצליח להתאים לחלוטין את תודעתו למורה מואר יכול לחוש ולחוות את האחדות והאושר שמוקרנים ממנו, ועם הזמן להתבסס במצב זה בעצמו. דרך זאת של דבקות בגורו מתאימה במיוחד לתלמידים מפותחים מבחינה רגשית שמסוגלים להקדיש את כל זמנם למורה ולהימצא בסביבתו הפיזית.

יוגה ושיסטה, אחד הטקסטים החשובים שפורשים את שיטת האדוויטה וודנטה, מתאר כך את ההימצאות בחברת גורו המואר: "ברכות שזורמות מנוכחות אדם קדוש לא ניתנות להשוואה לברכות אחרות. האדם הקדוש שלו ורגוע, התנהגותו ופעילותו טהורים, ולכן הימצאות בחברתו מקדמת שלווה ואיכויות אלוהיות בכל אדם שמחפש זאת.

"בחברתו ניתן להשתחרר מפחד ומחטאים ולגדול בטוהר. אהבה וחיבה שקיימת אצל הדוות (חוקי הטבע) אינה יכולה להשתוות לאהבה חסרת גבולות שזורמת מאנשים קדושים" (יוגה ושיסטה 6.2.39).
דוגמה לעיקרון שמובע בסוטרה זאת ניתן למצוא בסיפור שהמורה שלי מהרישי מהש יוגי מספר על הדרך שבה הוא הגיע להארה במחיצת המורה שלו גורו דב:

"הבנתי והרגשתי, מעומק לבי, שאיפה עזה ללכת רק בכיוון שהוא חפץ שהלך בו. לעתים הייתי צריך לנטוש לחלוטין פעילות מאד חשובה מכיוון שחשבתי שהוא אינו מעוניין בה, אך הסתגלתי לכך.

"עברתי אז תקופה של מבחנים, אולם איכשהו הצלחתי לעמוד בהם. ביצעתי פעולות שונות כדי ליצור איתו קשר ולהתאים את עצמי למחשבתו ולהרגשתו. כל התקופה ההיא הייתה של הסתגלות חוזרת ונשנית, וזה היה הכוח שהניע את חיי, כך חייתי, נעתי, נשמתי, אכלתי ודיברתי. כל מחשבותיי היו תמיד קשורות לדרך בה חשבתי שהוא רוצה שאנוע.

"תמיד ניסיתי לראות להיכן הוא מביט? מה הוא אוהב? זה היה הכיוון שלי, זה היה העניין, לפעול כדי לראות את תגובתו, וכאשר הפעולה הסתיימה הייתי צריך ליצור פעולה נוספת. הוא ביקש ממני רק לעתים נדירות לעשות משהו.

"המטרה שהצבתי לי כבר מהתחלה הייתה רק לנשום יחד איתו בנשימה אחת. זה היה האידאל שלי, כל תכליתי הייתה להתאים את עצמי לגורו דב וזה הדבר היחידי שרציתי לעשות. למזלי קלטתי שהדרך היחידה לעשות זאת הייתה להתאים את הרגשתי להרגשתו; להרגיש כיצד הוא חושב, לדעת מה הוא רוצה שאעשה ולחוש מתי הוא לא רצה שאעשה זאת….לקח לי כמעט שנתיים וחצי להתאים את מחשבותיי למחשבותיו, לא הייתה לי ממש דרך למדוד את הצלחתי אולם ידעתי שאני מבצע שגיאות רק לעתים מאוד מאוד נדירות, ושלמעשה אני כמעט לא שוגה.

"ומאז כל העניין היה עבורי מאוד קל, לא היו מכשולים, הכול היה צלול יותר. חייתי מסביבו מבלי לחוש שאני חי. זו הייתה הרגשה מאד אמיתת של אחדות שלמה עם גורו דב, ממש כך. אנשים שראו אותי נע איתו יודעים שנראיתי כאדם שאינו נמצא בגוף נפרד, היה שם משהו בעל ערך אוניברסלי…המורה לעולם אינו נותן, התלמיד תמיד הוא זה שלוקח.

"המים במיכל מלאים ואין להם נטייה להישאר שם או לזרום החוצה. כל מי שרוצה להשקות את שדהו במים רק יוצר חיבור למיכל. וברגע שהצינור מורם לגובה של המים הם מתחילים לזרום. זוהי הטכניקה. יש רק לחבר את הצינור לגובה של המיכל והמים אינם יכולים להישאר שם ומתחילים לזרום בכוונה או שלא בכוונה. לכך הכתבים הוודים מתכוונים כשהם מדברים על כניעת התלמיד לרגלי המאסטר".

בסרטון הבא תוכלו לשמוע על המורה שלי מהרישי מהש יוגי ועל הדבר שבה הוא הגיע להארה במחיצת המורה שלו גורו דב.